למהותו של חול המועד

לק"י

י ניסן ה'תשעז

למהותו של חול המועד

נחלקו הראשונים האם המלאכות האסורות בחול המועד אסורות מדאורייתא או מדרבנן. מהו יסוד המחלוקת? אם נתנתק מהסברות המופיעות במשנ"ב להלן, נוכל לומר שיסוד המחלוקת הוא בשאלה האם חול המועד הוא הופעה פחות עוצמתית של יום טוב אך הוא מדאורייתא, או שחול המועד הוא הופעה חדשה לגמרי, הופעה דרבננית.

ביטוי מסוים לקבלת חול המועד את אופיו מיום טוב, ניתן לראות בדברי המשנה ברורה (תקל, א):

מלאכות המותרות בחוה"מ… צרכי המועד [היינו לצורך אוכל נפש דמותר אפילו מעשה אומן כמ"ש ריש סימן תקל"ג אבל שאר צורכי מועד דוקא מעשה הדיוט כמ"ש בסימן תק"מ ותקמ"א].

רק לצורך אוכל נפש הותר מעשה אומן, אך לצורך המועד שאיננו קשור לאוכל נפש, הותר רק מעשה הדיוט, מה שמביע את היותו קשור לעולם היום טוב, שגם בו ישנה ייחודיות מסוימת למלאכת אוכל נפש.

אלא שקשה יהיה ללכת בדרך זו המנוגדת לדרכו של המשנ"ב, כיוון שהמשנ"ב מביא את דברי הראשונים עצמם. לכן, מעתה, נלך בדרכו של המשנ"ב ביסוד המחלוקת (שם):

יש דיעות בין הראשונים יש שסוברים שהוא מדברי סופרים מפני שמצינו בתורה שנקראו מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש לפיכך אסרום בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימות החול שאין בהן קדושה כלל. ומ"מ לא החמירו בו כיו"ט ממש והקילו בחמשה דברים הנ"ל והרבה פוסקים סוברין דהוא מן התורה והא דהקילו בכמה דברים הנ"ל הוא ע"פ הרשות שניתן לחכמים מן התורה במלאכת חוה"מ לפי צורך הענין להתיר.

לפי הסברות המובאות במשנ"ב, אפשר שיסוד המחלוקת הוא בשאלה האם האמירה שביום הזה יש קודש, אומרת שיש לשבות בו ואין לערב בו את מעשי האדם, או שקודש לא חייב להיות דבר היורד מלמעלה למטה, אלא קודש יכול להיות גם דבר העולה מלמעלה למטה, וראיה לכך יום טוב, שמותרות בו מלאכות אוכל נפש, ובאמת כל מקרא קודש הוא על ציר שביתת-פעילות האדם. הסוברים שחול המועד אסור במלאכות מדאורייתא יענו על כך שגם יום טוב מותר במלאכות אוכל נפש רק מחמת המצווה, שניתנה מלמעלה למטה, לשמוח ביום טוב, והסוברים שחול המועד מותר מדאורייתא, יוכלו לומר על כך שאין הכי נמי, בדיוק שמחת יום טוב משקפת את פעילות האדם ולא את שביתתו.

אך ניתן להציג עמדה שלישית, ואותה נלמד מדברי הרמב"ם בהלכות שביתת יום טוב (ז, א):

חולו של מועד אף על פי שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא (ויקרא כג, ל"ז) מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל, והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים, ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב שסוף הענין בדברים שנאסרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו.

במבט פשוט, הרמב"ם מייצג את העמדה שהובאה במשנ"ב, לפיה חול המועד אסור מדרבנן, שראו שהוא נקרא מקרא קודש כיום טוב, והחליטו להשוות את מעמדם, במובן מסוים. אך אם נסתכל על מיקומן של הלכות חול המועד, שני הפרקים האחרונים של הלכות שביתת יום טוב, נוכל לבנות כאן עמדה שלישית. הרמב"ם לא סתם רואה באופן חיצוני שיום טוב נקרא מקרא קודש וחול המועד נקרא מקרא קודש ולכן משווה ביניהם, אלא הוא כולל את חול המועד ביום טוב. במובן הזה, חול המועד הוא יום טוב מדרבנן. יש כאן קשר עמוק יותר בין השניים, והעובדה שלשניהם הגדרה דומה היא רק סימן לו. מהו הקשר הזה?

ניתן לומר שהרמב"ם מבין שבאמת היום טוב וחול המועד הם חטיבה אחת. עד עתה הסתכלנו עליהם כשני מקראי קודש שונים. כעת ניתן לומר, על פי סידורו של הרמב"ם, שלא מדובר בשני מקראי קודש, אלא במקרא קודש אחד. ובאמת, כאשר מעיינים בשני חולי המועד שיש לנו, קריאה זו יותר מסתברת. הרי אין שוני מהותי בין הישיבה בסוכה ביום טוב לישיבה בסוכה או הישיבה בסוכה בחול המועד או בין איסור החמץ ואכילת המצה ביום טוב לאיסור החמץ ואכילת המצה בחול המועד. במובן הזה, יש כאן חטיבה אחת, שיש לה תקופות יותר עוצמתיות ותקופות פחות עוצמתיות.

עם זאת, יש לציין, ניתן לומר שהכנסתו של הרמב"ם את הלכות חול המועד להלכות יום טוב היא רק כיוון שבאופן כרונולוגי חול המועד מגיע לאחר יום טוב, וכדברי ר' אשר וייס, שלעתים הרמב"ם לא מביע בסדר ההלכות שלו טענות מהותיות, אלא העדפות לפי סדר מעשי. ממילא לפי זה, הרמב"ם ייכנס לעמדה הראשונה שהצגנו.

עמדה רביעית נמצא בדברי הרמב"ן המופיעים במגיד משנה (שם):

הרמב"ן ז"ל הטיל פשרה ואמר שכל מלאכה שאינה לצורך המועד ואינו דבר האבד אסורה מן התורה ושהוא לצורך המועד מותר בין במלאכת אומן בין במלאכת הדיוט אף על פי שאינו דבר האבד וכן כל שהוא דבר האבד מותרת אף על פי שאינה לצורך המועד ואף על גב דאית בה טירחא יתירתא וחכמים מדבריהם אסרו קצת מלאכות אלו כמו שיתבאר. ועל זה אמרו בירושלמי שהיה ראוי להתיר מלאכות אלו כדי שיתעסקו בהן ולא יהיו בטלין שהבטלה מביאה לידי פחיזות ועיקר חש"מ ודאי דבר תורה הוא ע"כ דבריו. ונראה שלזה הסכים הרשב"א ז"ל סוף פ' לפני אידיהן.

מלאכה שהיא לצורך המועד, הותרה לחלוטין מדאורייתא, וכל ההגבלות על צרכי המועד מגיעות מדברי חכמים. ייתכן שעמדה זו מבינה אף היא שהיום טוב וחול המועד הם חטיבה אחת שחול המועד הוא הופעה פחות עוצמתית שלה, אלא שלטעמה הפער יותר גדול, מה שמתבטא בכך שלא רק אוכל נפש הותר לגמרי (כפי דברי המשנ"ב הראשונים שראינו), אלא כל הקשור לצרכי המועד. עמדה זו תאמר שביום טוב הותרו צרכי יום טוב הכי נצרכים, היינו אוכל נפש, אך אין זה בשל עצם היותם אוכל נפש (כפי שניתן בהחלט לסבור), אלא בשל היותם דבר מאוד נצרך וחיוני לאדם, וכאמור, מה שהותר ביום טוב ובחול המועד, הוא מה שנצרך, ושונים הם אחד מהשני רק בהיקף הנצרכות אותה אנו דורשים כדי להתיר את המלאכות השונות.