למהותה של שבת חול המועד

לק"י

יז ניסן ה'תשעז

למהותה של שבת חול המועד

מקובל לחלק בין שבת ליום טוב. שבת היא בחינה שמלמעלה למטה, איזושהי קביעה שרירותית של קודשא בריך הוא, עבודת ה' של חוסר עשייה, שביתה. לעומתה, יום טוב הוא בחינה שמלמטה למעלה, הוא נובע מתוך קביעת האדם ומתוך בחינת המציאות הגשמית.

עם זאת, ניתן אולי לומר שבאמת אין חילוק גדול. במהדורות מפעל משנה תורה ויד שבתי, ההלכות העוסקות בדיני יום טוב, נקראות "הלכות שביתת יום טוב", בשונה ממהדורות יותר מסורתיות כפי המהדורה של פרוייקט השו"ת, בה ההלכות נקראות "הלכות יום טוב". לפי הגרסות המחקריות, ניתן לומר שהרמב"ם מבין שבמובן מסוים, הן יום טוב והן שבת שייכים ליסוד של שביתה, שהיא מעין עבודת ה' אובייקטיבית בחינת שבת. כמו כן, ניתן לומר, לפי העובדה שבשבת ישנו עניין של עונג שבת וביום טוב ישנו עניין של שמחת יום טוב, שאמנם רבים הסבירו את החילוק בין עונג לשמחה, אך בסופו של דבר הן בשבת והן ביום טוב ישנו היסוד של עבודת ה' סובייקטיבית שאינה מתנכרת לאדם אלא נובעת מתוכו, מה שמתבטא בעונג או בשמחה.

לאחר שהשווינו בין שבת ליום טוב משני הצדדים והראינו איך בכל אחד יש יסוד השייך לשני, ניתן לצעוד לשני כיוונים. הכיוון האחד יראה בהם שתי התבטאויות של אותו ערך, והכיוון השני יראה בהם שני ערכים שונים בעלי חפיפה מאוד גדולה. אם נלך בכיוון השני, לא נסתור לחלוטין את החילוק המקובל, אלא רק נוסיף עליו את המשותף הגדול ביניהם, אך אם נלך בכיוון הראשון, נוכל אולי להכיל חלק מהמסקנות של החילוק המקובל, שכן גם לכיוון הראשון מדובר בשתי התבטאויות שונות, אך לא נוכל להכיל את עצם החילוק הדיכוטומי בין המוטיבציות של שני המועדים, הרי מדובר בסופו של דבר בערך אחד.

למרות אפשרות זו, נלך בדרכו של החילוק המקובל בין שבת ליום טוב, ודרכו נסביר את התופעה הנקראת שבת חול המועד. ישנן שתי דרכים עקרוניות להסתכל על חול המועד. האחת, רואה בו התבטאות של אותו ערך המבוטא ביום טוב שקדם לחול המועד, התבטאות פחות עוצמתית. השנייה, רואה בו התבטאות של ערך אחר.

אם נלך בחילוק המקובל בין שבת ליום טוב ובדרך הראשונה בהבנת חול המועד, נוכל לומר שישנו תהליך. בתחילה, מתרחש יום טוב. ביום טוב הזה האדם מתעורר אל אביו שבשמים מעצמו. הוא עובד אותו תוך קידוש העולם הלכאורה-לא-קדוש, הוא לוקח את יום שלישי, שלכאורה אין בו שום קודש, והופך אותו ליום של קודש. לאחר מכן, הוא מצליח לפעול את הקודש הזה אך באופן הרבה פחות משמעותי, באופן שלא יוצר יום טוב, אלא יוצר חול המועד. ייתכן שהוא אפילו לא מצליח ליצור קודש חדש פחות משמעותי, אלא יונק מאותו יום טוב אותו הוא הצליח לבסס, ואותה יניקה גורמת להופעת קודש פחות משמעותית. כאן מגיעה שבת חול המועד. בשבת חול המועד ה' נחלץ לעזרת האדם. בשבת חול המועד ה' לא נותן לאדם לעשות את אשר הוא חש כנכון בעבודת ה', כמו ביום טוב, אלא ה' לוקח את השבת, היינו את הבחינה האובייקטיבית גופא, ופותח אותה עבור האדם. ה' מבין שהאדם לא יצליח לבדו ליצור קודש סובייקטיבי משמעותי לאורך זמן ארוך, אך כיוון שזה אינטרס של ה' עצמו, הוא מוכן לוותר על הקודש האובייקטיבי באופן כזה או אחר, מה שמתבטא בעובדה שתפילת המוסף של שבת חול המועד, איננה תפילת מוסף של שבת בתוספת יעלה ויבוא, אלא תפילת מוסף של יום טוב בתוספת אזכורים של שבת. בסוף התהליך מגיע יום טוב חדש, שכן האדם התמלא בכוחות אובייקטיביים המניעים את כוחותיו הסובייקטיביים (ולא כוחות אובייקטיביים המשביתים את כוחותיו הסובייקטיביים, בחינת שבת שאיננה שבת חול המועד), וכעת הוא יכול ליצור שוב יום קודש סובייקטיבי בעצמו.

טרם נלך בחילוק המקובל בין שבת ליום טוב ובדרך השנייה בהבנת חול המועד, נסביר את חול המועד בדרך השנייה. אם יום טוב הוא הבחינה בה האדם הצליח ליצור קודש סובייקטיבי, חול המועד הוא הבחינה בה האדם לא הצליח ליצור קודש באופן מלא. לא מדובר כאן רק בהופעת קודש פחות משמעותית, ביום קדוש בקדושה פחותה (מה שמתבטא בהיתרי מלאכה הרבה יותר מרחיקים מאשר ביום טוב), כפי שמבינה הדרך הראשונה, אלא מדובר כאן גם בהופעת קודש המעורבת בחול, בנוסף להיותה קדושה בקדושה פחותה. לפי זה, שבת חול המועד באה גם מתוך ייאוש מסוים (ולא רק מתוך תקווה מסוימת, כפי שהסברנו בדרך הראשונה) מהאדם. באמת האדם לא מצליח ליצור קודש בעולם לאורך טווח, וכל קודש שלו מעורב בחול. לכן יש לגרום לו לחווית קודש אובייקטיבית, החוויה היחידה שיכולה באמת להיוותר לאורך זמן. אך באמת, יתברר במוצאי שבת חול המועד, שהאדם לא יכול להיוותר לאורך זמן גם בחווית קודש אובייקטיבית, כי היא פשוט הרבה יותר מדי גדולה עבורו, הוא בסופו של דבר סובייקט. לכן ברירת המחדל היא להוריד מעט את משמעותה של חווית הקודש האובייקטיבית (מה שמתבטא בתפילת מוסף של שבת חול המועד), כך שייטען האדם בכוחות אובייקטיביים, ובסופו של דבר יוכל ליצור שוב קודש סובייקטיבי מלא בעולם. אך כל זה, לפי הדרך השנייה, לא נובע רק מתוך תקווה באדם, אלא גם מתוך ייאוש מסוים.