ענייני יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה – זיו חן זצ"ל

לק"י

ענייני יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי

פעולות האיבה

מ תוך כתביו של

רס"ל זיו חן זצ"ל )(הי"ד

שנתעלה על קידוש ה', בהגנת העם והארץ

במל חמת חרבות ברזל

אדר תשפ"ד

לק"י/ד איר ה'תשפ

אותם זכר

ליום הזכרון

זיו חן זצ''ל

.כִּי דֹרֵׁש דָּמִּים אֹותָּם זָּכָּר לֹא ׁשָּכַח צַעֲקַת עניים עֲנָּוִּים

תהלים ט, יג

זכרון איננו דבר ממשי. אנו מתבקשים להנכיח בתוכנו דבר שאנו מניחים שאיננו עוד. הדבר לא

קיים, הוא קיים רק בתודעה שלנו, אך העובדה שאנו מעלים אותו ,בראשנו, הופכת אותו לקיים למשך אותו זיכרון. לכאורה, זכרון איננו דבר שימושי. לא מרוויחים על ידו כלום. אין סיבה להיתקע בעבר, יאמרו ברבים, צריך להסתכל קדימה. אין סיבה להנכיח בתוכנו את האין

.כשאפשר להנכיח בתוכנו את היש. עלינו לחשוב חיובי

התפיסה הזו נכונה, עקרונית, אך כאשר מתמכרים אליה, כאשר לא יודעים להנכיח בתוכנו גם ,חוסר, גם הנמצא מאבד את נוכחותו האמיתית. כאשר אנו מתרגלים לחשוב רק על מה שקיים לא חושבים גם על מה שכבר לא קיים, כיוון שבעצם אין גם לקיום שום נוכחות אמיתית, יש כאן

בסך הכל ערימ ת חלקיקים המסודרת באופן מסוים, אך אין באמת קיום. כאשר מפסיקים להנכיח בתוכנו את מה שלא קיים, מנוונים את שריר הדמיון, וממילא את כל התודעה. התודעה עוברת מתודעה יוצרת לתודעה מתארת, היא הופכת להיות שפחה של המציאות, וככזו היא

.פשוט חדלה מהיותה תודעה

ובעצם לפי זה, גם כשאנחנו מנכיחים דווקא את היש, אנחנו לא מנכיחים את היש בדרך כלל כדי שניספג באווירה חיובית ובכך נוכל לפעול ביתר יעילות, אנחנו מניחים את היש בדרך כלל כדי לקחת את היש הזה ולבטא אותו גם במציאות, מעבר לקיום שלו בתודעה. הקיום האמיתי

נמצא רק בתודע ה, המציאות היא רק ביטוי לה, ביטוי לא הכרחי כלל. המסר הזה מתחדד לנו ,כאשר אנחנו מנכיחים דווקא את האין, ובכך הופכים אותו ליש. לכן הימים הללו, ימי הזכרון

.בהם התודעה שלנו בוראת יש מאין עולמות שלמים, הם הימים הגדולים ביותר

,כך גם האמונה, שאף היא כוח תודעתי, בכך ש"המתים עתידים לחיות" כפי שקבע הרמב"ם איננה אמונה שלנו בדבר שה' יעשה, אלא היא יוצרת, כמובן בעזרת ה', שתודעתנו היוצרת

.נבראה בצלמו כדמותו, את זה שהמתים עתידים לחיות

.ה' הוא דורש דמים ה' לא שוכח, "אין שכחה לפני כסא כבודך", ובוודאי לא צעקת ענוים ,)(המבוטאת בצפירה המנסרת בנוראיותה לבבות כל אדם בעל רחמים מינימליים, קל וחומר אבינו מלכנו שרחום וחנון הוא ואין כמותו בכך. אך שכחה היא הרגע הזו בו אנו מוחקים מתודעתנו דבר שאין לנו בו שום צורך, זה אנו בוודאי לא ממהרים לעשות. זכרון איננו ההיפך

,משכחה. זכרון איננו חוסר מחיקת אותם דברים מהתודעה ,אלא הוא הנכחתם האקטיבית ובכך יצירתם במציאות. ה' זוכר את אותם צדיקים שנפלו על קידוש שמו. הזכרון הזה מוליד אצלו הוויה שלמה שכל כולה מופנה לטובת המטרות אותן היא חפצה להשיג. ה' דורש דמים

.רק כיוון שהוא אותם זכר, הזכרון שלו יוצר את מציאות דרישת הדמים

,לזכור חלל זה קשה מאוד, הוא כבר לא קיים, הוא חלל. הזכרון הזה איננו עוד סתם תיאור הוא יצירה מחודשת, במובן הכי מהותי שלה, של החלל הנעלם הזה. ה', בורא כל נברא ויוצר

,כל יצור בורא יש מאין, מציאות מתוך תודעה, לימד אותנו איך לעשות זאת, ושיא הלמידה הזו .הוא דווקא כאשר עלינו לזכור אותם חללים

1

לק"י/איר ה'תשפ

זכר דבר לעבדך

ליום הזכרון

זיו חן זצ''ל

:משורר תהלים (קיט, מט) מביע

זְכֹר דָּבָּר לְעַבְדֶָּך עַל אֲשֶּר יִחַלְתָּנִי.

דוד מבקש מה' שיזכור את העובדה שפעם הוא ייחל לו. לכאורה, ה' שכח אותו, וכעת הוא מבקש

להזכיר לו את קיומו, אך לא סתם את קיומו, אלא גם את העובדה שפעם ,קיומו היה חשוב מאוד עבורו

שהוא ייחל לו, לא פחות. אמנם לכאורה אין בכך שום טענה– מה בכך שבעבר ה' ייחל לו? סוף סוף

?עתה הוא לא מייחל לו. כעת כבר הוא לא מעוניין בקשר הזה, ואם כן, איזה תוקף יש לטענה הזו

קשר שה' יוצר איננו קשר כפי שבני אדם יוצרים קשר. קשר אמיתי, שהוא מה שה' קורא לו קשר, לא ,יכול להיווצר, קשר הוא דבר סגולי שיכול רק להיחשף. לכן דוד יודע שאם ה' פעם גילה כלפיו קשר

תחושת ייחול, הוא יכול לסמוך על כך, הוא יודע שיש איזושהי שייכות הרבה יותר עמוקה ש גם כאשר

.היא נסתרת היא נמצאת שם ואי אפשר להזיזה לעולם

.נשמתנו חקוקה מכסא הכבוד. דמות דיוקנו של יעקב אבינו חקוקה עליו, יש בנו חלק אלוה ממעל ביום הזכרון אנחנו לא מקדשים את המוות, כפי שיש שחשבו, ההיפך, אנחנו מקדשים את החיים האמיתיים, מתוך הבנה כנה שהחיים לא תלויים רק בדופק. זו צורה אחת של חיים, יש גם צורות

אחרות , וכולן חלק מהחיים. החיים האמיתיים הם החיים שלנו באותו מרחב עם ה', בשייכות אחת .והיא בלבד עם מי שאמר והיה העולם, עם מי שהוא חי החיים ובלעדיו המושג הזה כלל לא היה נוצר ביום קדוש זה אנו מצדיעים לאחינו היקרים שהיו מוכנים למסור את החיים במובן אחד שלהם עבור

חיי .ם במובן אחר, עמוק יותר שלהם

כעת נחזור לדוד. דוד מבקש מה' לזכור את העובדה שבעבר הוא ייחל לו. הזכרון הוא הביטוי החיצוני של אותו קשר סגולי שלא ניתן לנתק לעולם. הזכרון של ה' את דוד ואת כמה הוא ייחל לו בעבר הוא

הביטוי לכך שהוא קשור אליו ושהוא הולך לגאול אותו. הוא הדין בנידוננו, ביום הזכרו ן. ביום הזכרון אנחנו זוכרים את חללינו, אנחנו קושרים איתם קשר הרבה יותר עמוק, אנחנו משתייכים אל אותו מרחב כמותם. מיום זה אנחנו נוכל להשפיע הבנה זו במשך כל השנה, נוכל לחיות ולהעמיק בתוכנו

את החוויה העמוקה של נוכחות ה' בחיינו. כמו שאנחנו זוכרים אותם, אנחנו זו כרים את ה', וכפי שאנחנו זוכרים את ה', הוא זוכר אותם. המשולש הזה נקשר בקשר של חיים, המשולש הזה לא במהרה ינתק, לעולם לא ינתק, כיוון שהוא מבטא תכונה סגולית עמוקה בלבבות כולנו, המתגלים

.כלב אחד

2

לק"י/ג אייר ה'תשעח למהות יום הזכרון

זיו חן זצ''ל

?יש לחקור ביסוד עניינו של יום זה, יום הזכרון: איזה זכרון עלינו לשאת ביום זה

אנו מכירים עוד יום זכרון– יום הזכרון לשואה ולגבורה. האם הם דומים? האם ניתן להקיש מיום הזכרון לשואה ולגבורה ליום הזכרון דידן? נראה שבפשטות יש לחלק ביניהם. יום הזכרון לשואה ולגבורה הוא יום הזכרון לאירוע. השואה היא התרחשות, היא מעשה, וממילא ,יום הזכרון שלה הוא יום זכרון להתרחשות. לעומתה, יום הזכרון דידן הוא יום זכרון לאנשים

.כפי שמשמע משמו

כמו כן, יום השואה הוא יום זכרון לאירוע מסוים. אירוע זה נמשך על פני תקופה ארוכה של כמה שנים, ובתוכו ישנם המון אירועים קטנים המרכיבים אותו, אך הוא מכלול אחד. בשונה

ממנו, ביום הזכרון דידן ישנם המון קטיגוריות שונות של אנשים אותם אנו מנסים לכלול–

.החל בחללי צה"ל, דרך יתר כוחות הבטחון וכלה באזרחים נפגעי פעולות האיבה

,עם זאת, נראה שחייבים לומר שגם יום הזכרון שלנו כולל אנשים שיש ביניהם מכנה משותף

שהרי עובדה שהם ביום זכרון אחד (צריך לומר שגם אם יש ביניהם מכנה משותף, ברור שהפער גדול, והראיה לכך היא מהעובדה שישנו טקס ממלכתי אחד לכוחות הבטחון וטקס

.)ממלכתי אחר לנפגעי פעולות האיבה

,לכן צריך לומר שיום הזכרון דידן הוא יום הזכרון לכל אלה שתרמו לתקומת ישראל במותם וכפי שנכתב להדיא ב'יזכור' של יום זה, וממילא ברור מדוע המגוון האנושי של זכרון יום זה

כה גדול– :המגוון של האנשים שתרמו במותם לתקומת ישראל ענק. אך מיד עולה הקושיה אם כן, מדוע נכללים בו גם חללי צה"ל שכלל לא נהרגו במהלך שהיה אמור להגן על בטחון ?המדינה, כגון חללי תאונות אימונים, סתם תאונות דרכים ומחלות שאירעו להם באופן טבעי

!הרי הם לא תרמו במותם לתקומת ישראל

כדי ליישב קושיה זו, נצטרך לחדד עוד יותר את הפער בין יום השואה ליום הזכרון דידן: יום השואה הוא יום שעוסק בהתרחשות, ואילו יום הזכרון הוא יום שעוסק באנשים. לכן יום הזכרון דידן איננו יום הזכרון של האנשים שתרמו במותם לתקומת ישראל, כי אם יום הזכרון של האנשים שהיו במותם אנשים שתורמים לתקומת ישראל. לעניין יום זה, אין זה משנה מה

הם עשו בחייהם, משנה מה הם היו בחייהם. אין יום הזכרון יום ,בו נעסוק במלחמות ישראל כי אם יום בו נעסוק בלוחמי ישראל. האנשים הם מוקדו של יום זה, וממילא לא רלוונטי באיזה אירוע הם נפלו, רלוונטי רק באיזה מצב נפשי הם נפלו. יום זה לא מתאר מציאות, יום זה

.מתאר אישיות

לפי סברה זו, ניישב קושיה גדולה מאוד על דברי לאה גולדברג המפורסמים: "במותם ציוו לנו "את החיים". היאך יתכן? באיזה מובן הם ציוו לנו את החיים? אם נסביר את המילה "ציוו כ"נתנו", אז יהיו הדברים מובנים, שהרי הם בהחלט הצילו את חיינו. אך אם נסביר את המילה "ציוו" כ"הורישו לנו ערך", הרי שיקשה: אולי הם ציוו לנו את אהבת המולדת, אך לא

!את החיים

,אך לפי דברינו אין קושיה כלל. אכן, במותם הם ציוו לנו את החיים. מעשה התרומה שלהם בו הם נהרגו, לא משנה. משנה רק אישיות התרומה שלהם שנהרגה. בחייהם הם היו אנשים חיים, תוססים, שוקקים, ואת זאת אנו לוקחים מהם, כיוון שאנו לוקחים את אישיותם, ולא את

.מעשי התרומה שלהם

3

לק"י

ג אייר ה'תשעו על הזיכרון ועל התרועה

ליום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה

זיו חן זצ''ל

וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶה לֵּאמֹר :דַבֵּר אֶל בְנֵּי יִשְרָאֵּל לֵּאמֹר בַחֹדֶש ְהַש בִיעִי בְאֶחָד לַחֹדֶש יִהְיֶה לָכֶם

שַבָתֹון זִכְרֹון תְרּועָה מִקְרָא קֹדֶש :כָל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשּו וְהִקְרַבְתֶם אִשֶה לַיקֹוָק :

(ויקרא כג, כג- )כה

ראש השנה נקרא, אם כן, זכרון תרועה. יש בחינה לפיה התרועה מבטאת שמחה- "הריעו לה

כל הארץ, פצחו ורננו וזמרו" (תהלים צח), ויש בחינה הפוכה, שבה התרועה אמורה להיות "גנוחי

גנח" או "ילולי יילל", התרועה מבטאת איזהשהו בכי, איזהשהו כאב .

חכמים מבינים, ואת זאת רואים בתפילת ראש השנה שחל בשבת, שבה אנו אומרים "זכרון תרועה" במקום "יום תרועה" כמו בראש השנה שחל בחול, שהביטוי "זכרון תרועה" מסמל רק זיכרון של אותה תרועה. חכמים לוקחים את הביטוי המקראי "זכרון תרועה", שלכאורה, אמור בכל ראשי השנה, ומצמצמים אותו רק לראש השנה שחל בשבת, בעקבות גזירת רבה לפיה לא

תוקעים בשופר בשבת שמא יעבירו את השופר.ארבע אמות ברשות הרבים

המשורר חיים גורי לימד ש"פה שוכנים ביחד עצב ותפארת", כאשר "פה" הוא באב- אל- ,וואד

הלא הוא שער הגיא, זירת הקרב שעודנה מדממת. בזירת הקרב שוכנים ה ,עצב, הקושי, האתגר ההתמודדות ואולי אף הכשלונות, יחד עם התפארת, הניצחון, המשך החיים והתפתחותם. אך כל זאת מציאותית. תודעתית, האדם נמצא פעמים רבות במקום נפשי בו במהלך העצב הוא לא יכול לחוש בתפארת. כל כולו שוצף קוצף. רועד הוא, פוחד הוא, סבור כי חרב עליו עולמו. אין הוא יכול

.לצאת מקיומו האינדיבידואלי, מנקודת מבטו החלקית והמצומצמת, ולהבחין בכלל התמונה

ואולי אל לו לעשות זאת. אין שום עניין בכך. מדוע שישקר לעצמו? אם הוא לא מבחין בכלל התמונה כי זו נקודת מבטו, מדוע שיעשה זאת? כל עוד נקודת מבטו של אדם חלקית, כל עוד

הוא לא מבחין בכלל התמונה באופן טבעי, כל עוד לא הגיע למעלה מעולה זו- אין שום טעם .בכך. כל ניסיון כזה יהיה שקר עצמי. ובכל זאת, מצווה האדם לדעת על קיומה של כלל התמונה אל לו להתכחש אליה. אל לו לאמץ לעצמו נקודת מבט לא לו, אל לו לשקר לעצמו, אך הוא מצווה לדעת אותה, להכיר בה ואותה. אם לא יעשה זאת, הרי שאפילו מקסימום הראות מנקודת מבטו

.החלקית לא מוצה

,יום התרועה הוא היום המסוגל להכל. יום התרועה הוא היום של התרועה. זו מגמתו, זו מטרתו זו מהותו. יום התרועה הוא בבחינת ראש השנה שחל בחול. הוא היום שבו אין חששות, אין

4

מניעות חיצוניות. אין מדוע לא לתקוע בשופר, שהרי אין כלל איסור להעביר ארבע אמות ברשות הרבים. התרועה, בהיותה שמחה, זקוקה ליום מיוחד, לאדם מיוחד שיוביל אותה בעולם, לאדם

.שכל כולו נקודת מבט עליונה וכללית שמצליחה לספוג הכל

זכרון התרועה הוא בבחינת ראש השנה שחל בשבת. זכרון התרועה הוא היום שבו על האדם לזכור, לדעת ולא להתכחש חלילה לאמת הגדולה הכוללת עצב ותפארת השוכנים ביחד. אך זה יום שבו רק זוכרים אותה. לא חווים אותה. לא ממששים אותה בליבנו, כי אם בשכלנו, שהרי יש

.מניעות חיצוניות וחששות המגבילים אותנו

הזיכרון המתבטא ביום הזיכרון הוא זיכרון של עצב. אך במקביל על האדם לזכור שעצב זה הוליד תפארת גדולה. למרות זאת, ביום הזיכרון אנו עדיין במקום הנפשי שבו אנו לא מצליחים לחוות את התפארת היוצאת מהעצב, אלא רק העצב עומד מול עינינו. גם בזמן זה, אל לנו לשכוח את התפארת, אך בד בבד אל לנו לשקר לעצמנו ולנסות לחוות אותה. זכרון התרועה הוא זכרון

.וידיעת השמחה והתפארת

ואולי אותה בחינה הפוכה של התרועה המבוארת לעיל, שבה יש יללה וגניחה, היא בחינת הצפירה המושמעת במקומותינו. אולי יש עניין לעתים, זמן קצר מאוד, להתרכז בעצב ולהתייחד עימו, ורק עימו. חוויית העצב נפגמת אם היא מהולה בהכרת התפארת (אף אם היא רק באופן שכלי). לכן לאורך דקה או שתיים בלבד, עלינו לחוות את העצב באופן מלא, ללא הכרת שום גורם אחר. זכרון התרועה יכול להתפרש לא כזיכרון שכלי בלבד, אלא גם כחוויית העצב

.המוחלט

ואם התייחסנו ברמיזה ליום העצמאות כיום תרועה במובן של יום מלא חווית שמחה ותפארת עם זכרון שכלי של העצב, יכול להיות שיש עוד בחינה ביום העצמאות. אולי היותו יום תרועה, דווקא

כוללת את שתי הבחינות, העצב והתפארת גם יחד, התרועה כהרעה לה' ושמחה , והתרועה

,כיללה וגניחה, וזו בחינת חוויתן של משפחות שכולות ביום העצמאות חוויה מלאה של העצב

.וחוויה מלאה של התפארת השוכנים ביחד

5

לק"י

ב אייר ה'תשעז על הז כירה

ליום הזכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה

זיו חן זצ''ל

,כדי לברר את מהותה של זכירת הנופלים, ננסה לקחת מודל של זכירה המופיע במקרא

( זכירת עמלק, ולהנגידו לזכירה דידן. התורה בספר שמות יז ,יג-יד 🙂 מלמדת

וַיַחֲֹלׁש יְהֹוׁשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַּמֹו לְפִי חָרֶב: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹּׁשֶה כְתֹּב זֹּאת זִכָרֹון

ֶבַסֵפֶר וְשִים בְאָזְנֵי יְהֹוׁשֻׁעַ כִי מָחֹּה אֶמְחֶה אֶת זֵכ ר עֲמָלֵק מִתַחַת הַשָמָיִם :

שתי הבנות ביחס בין שני הפסוקים. האחת, הם אינם קשורים. התורה מספרת שיהושע ועמו ניצחו את עמלק. במקביל ה' מצווה את משה לכתוב שהוא ימחה את זכר עמלק מתחת

השמים. השנייה, הם קשורים מאוד– ,התורה מספרת שיהושע ועמו ניצחו את עמלק ומוסיפה לספר שה' ציווה את משה לכתוב את סיפור הניצחון הזה על עמלק, כי הוא ימחה

.את זכר עמלק. נלך בהבנה השנייה כעת 'אך מדוע צריך לזכור סיפור זה? רש"י כותב שה

רצה שיהושע""יצוה את ישראל לשלם לו את גמולו . המטרה איננה הז כירה עצמה אלא .הזכירה לשם המלחמה

שאלו רבים: אם ישנו עניין למחות את עמלק, מדוע עלינו לזוכרו? הרי כל מהות הזכירה היא

!היפך המחייה, היא הנצחה במקום מחיקה טוטאלית שאלה זו לא מתחילה, לפי דיוקנו ברש"י, שכן הזכירה מטרתה המחייה. עניין הזכירה הוא רק טרם המחייה (וגם לאחר ,שנמחה עמלק כולו, עדיין יש לזוכרו כדי למחות את העמלקים שאינם שייכים ללאום העלמקי

.)כפי הטענה הבריסקאית שעמלק איננו דין בלאום אלא הוא דין באנטישמיות

הפוכה היא זכירת הנופלים במערכות ישראל. זכירת עמלק היא רק היכי תמצי למחייתו, כי מהותית, אנו מעוניינים לשכוח לחלוטין את הרע, את עמלק. אך זכירת הנופלים איננה זכירה כהיכי תמצי, היא זכירה כמהות בפני עצמה. אנו זוכרים לשם הזכירה. הזכירה היא חלק

אינטגרלי מקיומנו, מעצם העובדה שחלק אינטגרלי מקיומנו– טובי בנינו– מתקיימים רק במימד הזכרון. הדרך היחידה שלנו להחיות אותם היא בזכרוננו, ולכן הזכרון מהותי לעצם

.קיומנו

אך מלבד זכירת הנופלים, ישנה גם זכירת משמעויות הנופלים. המשמעות של הנופלים, אף

היא הפוכה מהמשמעות של עמלק. בעוד את המשמעות של עמלק עלינו למחות, ולא רק את עצם הרע אלא גם את הנהגותיו בעולם ואת תוצאותיו עלינו למחוק, את המשמעות של .הנופלים עלינו להנציח. המשמעות של הנופלים היא החיים, כיוון שבלעדיהם לא היינו קיימים החיים והקיום הם תוצאות הנופלים. במובן הזה, בעוד זכירת משמעות עמלק היא זכירה שכולה חותרת לשכחה, כיוון שאף היא היכי תמצי למחיית הרע, זכירת משמעות הנופלים, כל

.כולה חיים פועמים, וכטבעם של חיים, הם חותרים לקיום אינסופי

6

ומלבד שתי זכירות אלו, זכירת עצם הנופלים וזכירת משמעות הנופלים, ישנה עוד זכירה– ישנה זכירת קודשא בריך הוא. עלינו לכתוב זכרון בספר, כדי שנדע שמלחמה לה' בעמלק ,מדור דור. כסאו לא שלם, כל עוד עמלק לא נמחה מעל פני האדמה, ואת זאת עלינו לזכור

.כדי להידרבן כסאו של ה' הוא השליטה שלו בעולם, והשליטה שלו פגומה כל עוד כוח אנושי חצוף כעמלק קיים. ואולי אפילו יותר מזה– 'כסאו של ה' הוא חלק ממהות ה', ומהות ה

כביכול פגומה כל עוד עמלק קיים. ואולי אלו שני צדדים של אותה מטבע– שליטת ה' בעולם

.היא מהות ה' מנקודת מבטנו, וממילא כל עוד עמלק קיים, מנקודת מבטנו ה' לא שלם כביכול

מכל מקום, כך או כך , גם זכירת השפעת מעשה עמלק על קודשא בריך הוא (כביכול) היא ,היכי תמצי בלבד, כדי למחות את עמלק. אך זכירת השפעת הנופלים על קודשא בריך הוא איננה היכי תמצי. אותן נשמות קדושות עלו והתכללו במקור החיים כולם יתברך. הם נשאבו

.בגופו של המלך. כיוון שכך, זכירתם היא היא זכירת קודשא בריך הוא

7

לק"י/ב אייר ה'תשעט

דרך הזכרון

ליום הזכרון

זיו חן זצ''ל

פה אני עובר

באותו מקום בו נעשה המעשה, עובר אני, יוצא ממקום אחד אל מקום אחר, מתעלם מהדרך

,עצמה ,ולפתע

נצב ליד האבן

נתקע באיזו אבן, אבן שלכאורה אין לה שום משמעות בפני עצמה, סתם אבן, אך בבת אחת

הופכת להיות האבן, אותה א בן שגרתית המעוררת את כל הזכרונות, מעצם היותה חוסמת את המעבר החלול המתחמק בנביבותו ממשקעי העבר

כביש אספלט שחור

דרך סתמית שבפשטות אין לה שום משמעות מיוחדת, אך בהיותה פרוסה לאורך, העומד

מולה לא יכול להסתכל רק על היעד ללא התיחסות למאורעות שהובילו אל אותו יעד

סלעים ורכסים

אותם עצמים לא- אנושיים, לא מתקדמים, אלה המזכירים את העבר, בו לא הייתה לאדם

דריסת רגל, בו מרכבתו נסוגה מאש רובים ותותחים

ערב אט יורד

הערב יורד, הבט ,חון המלווה את היום מתפוגג עמו עד שההווה השלו יטרף ואת מקומו הנייח יתפוס הזכרון המערער והמעורער . האור יפנה את מקומו לחושך

רוח ים נושבת

,אותו ים גדול, רחב ידיים, אותו האדם לא יכול לבלוע, לתפוס, בו הוא לא יכול לשבת בשלוה אלא רק לשוט ולתת לרוח לשאת אותו, מתחיל לתת אותותיו, מן המערב, המקום בו האור

מאבד את שליטתו על ההויה

אור כוכב ראשון

ובלב החושך, מתנוצץ פתאום שביב אור

מעבר בית מחסיר

דוקא מאותו מקום ממנו ירד החושך באותו לילה

8

לק"י/ב אייר ה'תשעט

באב אל וואד

שער הגיא, השער, שלכאורה אין לו שום משמעות מלבד מקום מעבר, פונה אל הגיא, פונה אל אותה דרך שלכאורה גם לה אין משמעות, ובכך בעצם מורים שכעת העיקר הוא אותה

דרך, הכל פונה אליה. אין לנו אלא להתרכז כעת בזכרון

לנצח זכור נא את שמותינו

,אם אנו בוחרים לא להתעלם מהזכרון, אם אנו בוחרים לתת לו לחיות אותנו ולהמית אותנו לנקר בראשנו ולנקב את לבנו, הרי שהוא יזכור גם אותנו, הוא ינצור אותנו בלבו. הגורל

המשותף של האדם ושל המקום נחרצו לנצח, ויותר מכך– שניהם היחידים שיכולים להבין

האחד את השני, כי מי שלא היה שם, לא יבין

שיירות פרצו בדרך אל העיר

ולפתע כל הזכרונות צפים, כאשר הבטחון המדומה של האדם בשכחה הלא- ,אפשרית חולף

והבטחון בדבר היחיד שניתן לבטוח בו– הזכרון והנאמנות אליו– תופס את מקומו

בצדי הדרך מוטלים מתינו

ועם הזכרונות האבידות, ועם האבידות הכאבים

שלד הברזל שותק כמו רעי

ועם הכאבים השתיקה הדוממת והמדמימה, זו השותתת דם בשקט מוחלט

באב אל וואד

בדרך אל העיר

ואני הולך

אינני עובר, כעת אני הולך. כעת הזכרונות נוכחים, חיים ומחיים וממיתים

עובר כאן חרש חרש

,ולאט לאט, בכבוד ובאהבה ובכאב, אפשר להתקדם. אפשר לקום מהזכרון במקום הזה באותה זירה, ולעבור למקום אחר. לא, במקום אחר הזכרון לא יהיה פחות חזק, לא, הוא לא יפסיק לשבור את הלב כל דקה ודקה, אך הוא יהיה מקום אחר, בו יוכל לצמוח גם משהו אחר

מלבדו ובנוסף לו

ואני זוכר אותם אחד אחד

הזכרון לא מודחק, הזכרון קיים ופועם ורועם, הרי

כאן לחמנו יחד

9

לק"י/ב אייר ה'תשעט

על צוקים וטרש

כאן היינו יחד משפחה אחת

,ומשפחה לא שוכחים לעולם, ולמרות זאת, ניתן לבנות משפחה חדשה, ואפילו יותר מכך

יום אביב יבוא

,לא סתם יום חדש יבוא, אלא הוא יהיה יום אביב, הוא יהיה יום חדש שיבוא מתוך היום הישן

אין אביב ללא חורף שקדם לו

ורקפות תפרחנה

ומתוך הריקבון המצחין של גופותיהם האפורות של אחינו יצמחו פרחים צבעוניים מפיקים ריח

רענן

מתוך אותה אדמה

אודם כלנית בהר ובמורד

,דם, אדם, אדמה משמשים בערבוביא, ומתוך המערבולת תצא פריחה מדהימה אך מבהילה

חיים גדולים מתוך מוות נורא, חיים בצבע של מוות

זה אשר ילך בדרך שהלכנו

לא ישכח אותנו

באב אל וואד

ומתוך אותם חיים שיצמחו דוקא מתוך הזכרון, מתוך המפגש הכן עם האבן וכביש האספלט

השחור, הזכרון הזה ישפיע על חיים שלמים. לפתע הכאב יתורגם להישג בעל מחיר, ומן תחושת הדקירה שרק הנדקר יכול להבין, תיוולד תחושת החלמה שאומה שלמה תבין, תחיה

ותזכור

10

רס״ל זיו חן הי"ד

בן לרוזה ואברהם

י״ד שבט תשנ״ז- ,ג׳ אדר א׳ תשפ״ד 22.1.1997-12.2.2024

.זיו נולד בכפר סבא ולמד שם בילדותו

בסיום ,לימודיו התיכוניים, עבר לישיבת ירוחם למרות המרחק הרב ממקום מגוריו

שכן ראה לנכון ש שם .המקום בו יוכל להתעלות בלימוד, השקפה והליכות החברים

לישיבה מספרים כי הוא היה שקדן, איש אמת שתמיד מברר לאמיתה של תורה

.והלכה, מנצל את הזמן ותמיד מאיר פנים לכולם היו לו חברותות מכל הגילאים-

גדולים וקטנים. מבחינתו, בתורה היה מקום לכולם. זיו כתב חיבורים תורניים ושירים

.רבים

בסיום ש י רותו הצבאי בגבעתי חזר זיו לישיבה ולמד בה עד שהתחתן עם בחירת ליבו

- .הלל חן

עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, זיו גויס למילואים בגדוד630 .של החטיבה הדרומית

.הוא בחר לתת את כולו בתפקידיו ביישובי עוטף עזה

זיו היה אומר ש ״להרגיש משמעותי זה בחירה״ אתה מבין שפה התפקיד שלך, ושם

..אתה נותן את המאה אחוז

זיו לא קרא לקדושי המלחמה נופלים, אלא מתעלים, כי- ״לא נופלים על הארץ אלא

.מתעלים עליה.״(זיו) זו היתה דרכו הברורה

.'לאחר כניסת הגדוד לעזה, שימש זיו בתפקיד של קשר מ"פ בפלוגה א במהלך

תמרון בשכונת מרצחים בחאן יונס, בתאריך ג׳ אדר א׳ תשפ״ד, הופעל מטען על

.הכוח. זיו נהרג יחד עם מג"ד הגדוד נתי אלקובי, והמ"פ יאיר כהן. ה' יקום דמם

בן27 היה, הותיר אחריו הורים, אח, שתי אחיות, אשתו הַלל ואריאל אביה בנו

,)(שנולד לאחר לכתו ו .חברים ותלמידים רבים שכואבים את חסרונו

יהי זכרו ברוך

11