בית אלהים ושער השמים ליום השואה

בית אלהים ושער השמים

ליום הזכרון לשואה ולגבורה

זיו חן זצ''ל

שני שלבים עברה תודעתו של יהודי בתקופה הנוראה: שואה וגבורה. השלב הראשון הוא השואה, עצם השהות בסיטואציה כל כך קשה, חוסר האונים, האבל על היקירים. זהו מצב של העדר ה', והוא יכול להוביל לאידאליזציה של העדר ה', אדם ישוטט בעולם ללא משגיח, הוא יביט על העולם מתוך נקודת מבט העולם עצמו.

זה כמובן יוביל לכשל עצום, שכן אי אפשר להביט על דבר מתוכו, אפשר להביט על דבר רק מתוך שייכות מהותית המולידה נפרדות חיצונית. ללא שייכות מהותית, אדם לא יוכל לראות את הדבר עליו הוא מביט, וללא נפרדות חיצונית, הוא לא יוכל בכלל להביט עליו, כשם שלא יכול הוא להביט על עצמו. לכן גם אם אדם מנסה לערוך אידאליזציה להעדר ה', הוא יוותר על כך מהר מאוד ויעבור לדרך השנייה, שהוא השלב שבא אחר שלב השואה – הגבורה.

השלב השני הוא שלב הגבורה, זהו השלב בו אדם יוצא ממצב של העדר ה' ומנקודת המבט הזו, ועובר אל הגבורה, אל הנחת היסוד, זו שלעתים רבות לא מודעת ותמיד שרירותית, שישנו ה' במקום הזה. יעקב אבינו עליו השלום, שהתווה לנו את דרכו דרך ישראל סבא, יוצא מבאר שבע והולך חרנה, בלבו רק חששות, הוא נמצא במצב של שואה, הוא שוכב בחוסר מעש, מרוקן לגמרי מכוחות. לפתע הוא קץ משנתו וכל ההוויה נראית לו אחרת.

בשלב זה האדם יודע וחי שאין העולם הזה כי אם בית אלהים, ושהמציאות העגומה בה הוא שוהה עתה היא שער השמים. הוא מתחיל להשתוקק, הוא מתחיל לנדור נדרים, הוא מתחיל להתגבר. גבורה איננה חסד, היא לא תנועת חיים טבעית, הוא תנועת חיים מלאכותית, כנגד גורם אחר, כנגד גורם הקורא לו להפסיק את חייו, לא לראות את מקורם כקשור אליהם, לראות אותם כחיים של מוות. אך הוא לא מוכן, הוא מתנגד, הוא הופך להיות כלי להתגלות ה'.

לאחר התקופה הנוראה, מגיע השלב השלישי שעובר על תודעתו של היהודי, שלב הזכרון. כעת הוא כבר, ברוך ה', סיפק את השתוקקותו. הוא שובת בבית ה', מבקר בהיכלו, אמנם לא כל ימי חייו אך רבים מהם. הוא שוכן בארץ ישראל עם משפחתו הענפה, יש לו ולאומתו מדינה בה, הוא חי כאשר עיני ה' אלהיו בו מראשית השנה ועד אחריתה. הוא שמח, הוא שופע, ה' מילא את אסמו שבע.

הוא כבר לא בגבורה, אמנם רוב הזמן הוא בזכרון. כעת הוא לא צריך להתגבר כדי לחיות את בית אלהים ואת שער השמים, הוא חי כך, המלאכותיות הזו באה לו בטבעי. לעתים הוא חוזר לשלב הראשון, בו הוא התקיים עד שלב השואה, שלב החגיגה, השלב בו השמחה פורצת גבולות, בו הוא נשפך לכל עבר, ממלא אור בכל העולם, שלב של חיים לא מלאכותיים כלל, לא שלב בו הוא צריך להתגבר כדי לחיות את נוכחות ה' (גבורה), ואפילו לא שלב בו הוא צריך לשים לב שהוא חי את נוכחות ה' (זכרון), בעיקר ברגלים ובשמחות, אך רוב ימיו בזכרון. כאשר הוא מביט על מה שהוא השיג, על השתוקקותו שבאה על סיפוקה, הוא לא רואה בה חיים ביסוד הפשוט שלהם, בחסד שלהם, אלא הוא רואה חיים מוגבלים, חיים שנוצרו רק בזכות אותה גבורה, גבורה שבאה לשרת את החסד ואותו בלבד, אך היא עצמה איננה אלא גבורה.

השורש זכ"ר הוא אותיות רכ"ז. זכרון הוא ריכוז, הוא התכנסות, הגבלת השפע, כדי לחיות אותו, כדי להרגיש אותו, כדי להביט על המציאות, על מציאות אבלה ועל מציאות שוקקה, על מציאות של חיים הנובעים ממקורם אך בתוך עולם מוגבל, שיש בו רע ושיש בו דין. בשלב החגיגה הוא חגג את המציאות בשל הסתכלותו עליה, הוא לא באמת התרכז בה, הוא לא באמת הביט עליה נכוחה. בשלב הזכרון הוא מביט עליה נכוחה, בדיוק כפי שהיא – מה נוראה המציאות הזאת, היא איננה כי אם בית אלהים ושער השמים.