שני מבטים על הצדדים השליליים שבקיום ליום השואה

לק"י

כז ניסן ה'תשעז

שני מבטים על הצדדים השליליים שבקיום

לפרשות שמיני-תזריע-מצרע וליום הזיכרון לשואה ולגבורה

זיו חן זצ''ל

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:

ויקרא יב, ב-ג

אפשר אולי להבין שישנם גם פגמים באדם. האדם, שהוא צלם אלהים, פגום, במובן מסוים. פגימות זאת מתבטאת בשני הפסוקים הללו – טומאת היולדת, המבטאת איזושהי בעייתיות שישנה בעצם יצירת הוולד מבחינה רוחנית (בין אם בפעולת היצירה שלו ובין אם בתוצאת היווצרותו), והערלה, המבטאת איזושהי בעייתיות מבחינה גופנית. ניתן להסביר פגימות זאת על ידי עיקרון "זה לעומת זה עשה אלהים" – ה' ברא דברים טובים ודברים רעים, ויותר עמוק – לא ייתכנו דברים טובים ללא הדברים הרעים, בבחינת העדר הקודם להוויה והיוצר אותה. אם נסביר כך, נבין בנקל מדוע טומאת היולדת זכר היא ששים וששה ימים וטומאת היולדת נקבה היא רק שלושים ושלושה ימים – לזכר ישנן יותר מצוות והוא ישות רוחנית יותר פעילה, לכן הטומאה שיש כנגדו יותר גדולה.

אך אפשר להבין בדיוק ההיפך. העובדה שישנם דברים עליהם צריך לשבת מחוץ למחנה והם יוצרים טומאה ושישנם דברים אותם צריך להסיר מהגוף, לא אומרת בהכרח שהם דברים רעים. ייתכן להבין שגם הם דברים טובים, אלא שההתייחסות אליהם צריכה להיות אחרת. הטוב שלהם מתבטא בפעולה הכביכול-רעה. כאשר מסתכלים באופן עמוק, ההעדר הקודם להוויה והיוצר אותה איננו העדר כלל, אלא הוא התנאי להוויה, ולכן אף הוא הוויה, בהופעה אחרת שלה. וכך היא טומאת יולדת – טומאת היולדת איננה ביטוי החיסרון שבקיום האנושי, אלא טומאת היולדת היא ביטוי למקום בו מתעצם הטוב שבקיום האנושי בהתמודדותו עם הכביכול-רע שבו.

ובזה תובן גם תופעת הצרעת. ניתן להסתכל על הצרעת כאיזושהי ריאקציה לחטא האדם. האדם חוטא, והדבר מוליד צרעת. הצדדים האפלים שבו, הנקודות השליליות שבתוכו, צפים ועולים בעקבות העובדה שהוא החל להציף אותם על ידי ביטוי האנרגיות השליליות שבקרבו בדיבורו לשון הרע על אדם אחר. אך ניתן להסתכל על הצרעת גם באופן הפוך – הנקודות ה"שליליות" הללו שבאדם, הן הן מה שגורם לנו להבחין בנקודות החיוביות שבאדם, ולכן אף הן תופעה חיובית.

כך גם ניתן להסתכל על חטאם של נדב ואביהוא, המתוארים בפרשה הקודמת, פרשת שמיני. נדב ואביהוא פעלו מתוך אהבת ה' גדולה, ולפי מי השלוח הם שאפו להסיר את הגדרים, היינו לגרום לעבודת ה' נטולת הלכות, דינים וצמצומים. נטו אהבת ה'. האש הגדולה שאיתה הם נכנסו למקדש, הייתה אש של אהבה, אש של חיבור, אש של חום וקרבה. אך כתגובה ה' שרף אותם למוות. מבט אחד יאמר שכנראה ישנם מקומות בהם אהבת ה' לא שייכת. ישנם מקומות בהם אש החיבור היא אש החורבן (ואכן השורש חב"ר והשורש חר"ב קרובים הם). ישנם מקומות השייכים ליראה באופן מלא. מבט אחר יאמר שגם במקומות הללו ישנה אהבת ה' גדולה, ואהבת ה' שייכת בכל מקום, אלא שלעתים היעדרה הוא בדיוק המקום המאפשר את קיומה¹.

גם על נושא כשרות המזון המופיע בפרשת שמיני ניתן כך להסתכל. מבט אחד יראה בחיות הטמאות איזושהי פגימות, דבר ממנו יש להתרחק. ישנם דברים שבאמת לא ניתן לקבל מהם כלום. אך מבט אחר יבין שניתן גם ניתן, אלא שחוסר הקבלה מהם הוא הוא הנתינה הנכונה מהם, בבחינת העדר הקודם להוויה והיוצר אותה.

בשני מבטים אלו יש להסתכל על השואה הנוראה שפקדה את עמנו במהלך מלחמת העולם השנייה. ניתן לראותה כאיזושהי נקודה בה ישנו הסתר. השואה היא מקום בו הנוכחות האלהית אינה קיימת כאן בעולם. השואה היא שלב בהיסטוריה שבו ה' בחר להעלים את פניו, ולפגוע בעמו ישראל באופן חסר תקדים. אך ניתן לראותה גם במבט השני, ולהבין שגם אם איננו מבינים באיזה אופן, בטוחנו שהיא העדר הקודם להוויה והיוצר אותה.