מתוך כיוונים של זיוי לפרשת אחרי מות ולימי הזיכרון

לק"י

מ תוך כיוונים של זיוי לפרשת אחרי מו ת-קדושים ולימי ה זיכרון

שמיני

.בואי כלה מנהג רבים מישראל להכין לשבת זו שאחרי חג הפסח חלה בצורת מפתח, להורות

על כך ש לאחר ע צם לידת י שראל, ה' חלילה לא עוזב אותו, וגם כאשר הוא לא נכלל בה' אלא .לעצמו הוא ממשיכים להיפתח לו שערי השפע, מתוך אחדותם

.סעודה ראשונה וַיֹּאמֶר מֹּשֶה אֶל אַהֲרֹּן הּוא אֲשֶר דִּבֶר ה' לֵאמֹּר בִּקְרֹּבַי אֶקָּדֵש וְעַל פְנֵי

כָּל הָּעָּם אֶכָּבֵד ,][י, ג ,)היכן דבר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג

אל תקרי בכבודי אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש

הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני

וממך ][רש"י . הרב יחיאל עמוסי הסביר זאת. כל אדם חי פה את החיים כשמגמתו להתקרב לה'. מי שמשלים מגמה זו, ומתקרב לה' כפי שהיה אמור להתקרב, נלקח מהעולם. נדב

ואביהוא, שהיו צעיר ,ים אך מוכשרים, השלימו מגמה זו בזמן יחסית קצר, ולכן נלקחו מוקדם בקרבתם הקדושה הם מתו. הסבר זה שלו משקף את מגמת התעלות העולם הקוראת לעם

.'ישראל ולאישיו להתקרב חזרה אל ה הדבר מהותי לנקודה בזמן בה כל זה מתרחש– ראש חודש ניסן, בו יצא ישראל ממצרים, בו עלו ישראל ממצרים, בו נקבעה מגמה זו של העולם

.להופיע על ישראל

הכרזת ראש חודש אי י .ר איר מלשון אור, ואור, עם התיבה והאותיות, עולה כמניין אי ר. גם בחודש זה הימים במגמת התארכות. אם כן, אייר קשור לאור. מדוע דווקא חודש זה נקרא אייר, על שם האור? בחודש ניסן נפתחה הגאולה הראשונה, שהיא אורו הישר של ה', ביציאת מצרים, ולכן הוא ניסן, מלשון ניצן, התנוצצות, אמנם היא טרם הגיעה לידי אור כל עוד אין לה

אור חוז ר. בחודש אדר נפתחה הגאולה השנייה, שהיא אורו החוזר של ישראל, בימי מרדכי ואסתר, ולכן הוא אדר, מלשון אדרת, לבוש המסתיר את האור, שכן רק אור חוזר ללא אור ישר

.איננו אור כי אם חושך

בחודש אייר נפתחת הגאולה השלישית והאחרונה, שהיא אחדות התנועות, בהכרזת העצמאות (קודמת לה חתימת הנקודה בה הגאולה השנייה הפכה לגלות, מרד בר כוכבא, שכן בשמונה עשר בחודש אייר פסקו תלמידי רבי עקיבא המורדים במרד בר כוכבא למות, ומאוחרת לה

וממשיכה אותה מלחמת ששת הימ ים), ורק בנקודה הזו, בה האור הישר של ה' והאור החוזר .של ישראל נפגשים ומשמשים בהרמוניה, ובכך מגלים את אחדותם, ניתן לומר שישנו אור

סעודה ש לישית . "אך את זה תאכלו", הגמרא לומדת מכאן שגם אם יציאת מצרים ומתן תורה היו רק כדי להביא לנתינת מצוות טהרת האכילה, היה די בכך, כביכול היא לומדת מהמילה "אך" לא מיעוט למה ניתן לאכול, אלא מיעוט למצוות כולן. מדוע? תכלית ישראל להופיע את

מגמת התעלות העולם. התעלות העולם יכולה להתממש בשתי דרכים, הדרך הנמוכה היא התעלות בעזרת העולם, והדרך הגבוהה היא התעלות עם העולם . התעלות בעזרת העולם היא שימוש בדבר בעולם כדי להתעלות, למשל, לישון על מיטה ובכך להתחזק לקראת תפילת

שחרית. לעומתה, התעלות עם העולם היא התאחדות עם דבר עבור התועלת שבו, כך שהתעלות האדם תהיה גם התעלות הדבר, ולה אין משל, שכן יש לה הופעה אחת בלבד– אכילה. באכילה האדם סופח את הדבר האכיל לגופו, ובכך כל התעלות שהוא מתעלה, הוא

.מתעלה עם הדבר האכיל

לק"י

,הדברים מתחברים לדברי הרב ישראל הס אודות ליל הסדר את המשכו בחג המצות ציינו בשבוע החולף, ראש השנה לישראל וממילא הלילה המשמעותי ביותר בשנה, שבו ורק בו ישנן מצוות אכילה (חיוביות) עצמיות (ולא שהן חלק מישיבה בסוכה או עונג שבת וכדומה), שכן רק

בלילה זה אנחנו יכולים (במצוות עשה ולא רק באיסור והיתר) להגיע להתעלות כזו שאיננה רק

.בעזרת העולם אלא היא עם העולם

.כן יהיה עמנו תמיד ומשבת זו מקור הברכה לכל השנה כולה, שפע ה' על ישראל מתוך .אחדותם, לא רק בהיכללם בו אלא גם כשהם לעצמם

יום השואה

?מה היה חטא נדב ואביהוא בפשט, מכך שכתוב "ותצא אש מלפני ה'" ולא "ויחר אף ה'" או ,ניסוח דומה, נראה שסיבת מותם לא הייתה חטא, אלא תוצאה ישירה למעשה שלהם, ואם כן יש לחדד את השאלה: מה היה מעשה נדב ואביהוא, שהביא למותם? ישנו פסוק שנראה

שמתאר זאת– "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו", התקרבות יתר הובילה ליציאת אותה אש, הם הגיעו לסמיכות גדולה מדי לאור ה', כך שהם הסתנוורו. לכן נאמר עליהם "בקרבי אקדש", הם קדושי עליון, יותר קדושים ממה שהיה מוטל עליהם. יש בכך טעות, והיא

אופיינית לסיטואציה– 'ישראל בונים מקדש לה ,, חונכים אותו ונמצאים בתהליך התקרבות אליו .ואין מחייבת מאיזושהי הפרזה בהתקרבות של קדושים מאוד

אין בידינו להסביר את השואה, יש בידינו להציע איזשהו כיוון– פורענות לא באה רק בעקבות חטאים, שהם התרחקויות, אלא גם בעקבות התקרבויות יתר, אך לא מצד ישראל אלא מצד ה'. אנשים אלו היו קדושי עליון, שהפעם לא הם התקרבו אל ה' יותר מדי, אלא הוא התקרב

אליהם יותר מדי, כך שהתקיים בהם הפסוק, "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", כל כך קרוב שכבר לא ניתן לראות אותו. אם בגאולה הראשונה, ישראל מתקרבים לה' יותר מדי, בגאולה האחרונה, ה' מתקרב לישראל יותר מדי. גם ודווקא בסטיות אלו מאיזון הקרבה והמרחק הראוי

.בין ה' לישראל, מתגלה אחדותם

א דראש חודש אייר

.חודש ניסן שאנו ביומו האחרון מזלו מזל טלה, חודש אייר שאנו ביומו הראשון מזלו מזל שור ,טלה הוא הצעיר, שור הוא הבוגר. טלה הוא כבש, חיה יחסית קטנה וחלשה, ושור הוא שור

,מסוגת הפרים, חיה יחסית גדולה וחזקה, שיש בקרובתה בפרה, גם מימד פורה מאוד. בחודש ניסן ישראל הוא כמו טלה, הוא קטן וחלש, שכן כעת עניינו הוא לקבל את אור ה', וזו הגאולה הראשונה והניסית שהייתה ביציאת מצרים. לעומתו, בחודש אייר ישראל הוא כמו שור, הוא

גדול וחזק, שכן כעת עניינו איננו לקבל את אור ה', אלא להופיעו בע ולם בכליו שלו, וזו הגאולה ,האחרונה והטבעית שהייתה בחודש זה לפני שבעים וחמש שנים. בתהליך ארוך ומורכב זה

.מתגלה אחדות ה' וישראל

בתחילה השווריות הזו התבטאה באופן בעייתי– בחטא העגל, שהוא הצעיר שבשור, שהיה

בעצם הניסיון של ישראל לגדול לפני זמנם, להתנכר לנס ולבחור בטבע, "אלה אלהיך ישרא ,"ל שניסו לתת ממשות לה', ממשות אשר לא צווה אותם, וכדברי רבנו יהודה הלוי. אמנם באמת

לק"י

היה זה רק תחילת תהליך הפיכת ישראל מעגל לשור, תהליך שעתיד להסתיים בתום הגאלה

האחרונה., ושאת ראשיתו ראינו ביום העצמאות הקרב ובא

יום הזכרון

"נצר משרשיו יפרה". חללי נצר אחרון היו אלו שיצאו מהשואה האיומה, אחר שכל משפחותיהם נרצחו, אל מלחמת העצמאות, ובה נפלו. משפחות אלו הקדושים נגדעו, ולאבותיהם לא נמצאה

המשכיות. אמנם באמת .ניתן להתייחס לכך אחרת רק ישראל מצווה בפריה ורביה, כיוון שרק ישראל הוא עם, כלל, ולא אוסף פרטים, וממילא אור הכלל יכול להופיע בפרטיו. אנו מצווים להביא את העם אל המשפחה ואת המשפחה אל העם, להקים משפחה ברוח העם ולרתמה

לטובתו . במצב הרצוי, אור הכלל מופיע בפרטיו, ובמצב הלא רצוי אך המצוי, אור הכלל מסנוור 'את פרטיו, וזו מסירות נפש, עבודת ה על ידי מוות ולא על ידי חיים. חללי נצר אחרון לא מסרו רק את הנפש הפרטית שלהם, אלא את נפש כל פרטי משפחותיהם (שכבר לפני כן מסרו עצמם בשואה), ויותר מכך, הופעת אור הכלל בפרטיו, העם במשפחות. הם לא ביטלו רק את הפרט

בפני הכלל, אלא גם את הפרט היחסית כללי, המשפחה, בפ ני הכלל. בכך הם עלו והתעלו עוד יותר לאור הכלל, ובזכותם נוצר המצב הרצוי, בו אנו יכולים לפנות אל הופעת אור הכלל בפרטיו ,

.'לבנות עם על ידי משפחה ברוח ה

יום העצמאות

מעבדות לחירות ממיתה לחיים

אחרי מות- קדשים

.בואי כלה מיום העצמאות לשבת. בין יום העצמאות לשבת ישנו קשר איתן. עקרונית, הכרזת העצמאות הייתה אמורה להיות בשבת, שכן אז, בחצות ליל שבת, פקע המנדט הבריטי, אמנם הוקדמה זו למנוע חילול השבת, כאמור בפרשת השבוע, "את שבתתי תשמרו". יום העצמאות

הוא הגאולה, שבת היא הגאולה השלמה. ביום העצמאות ישראל חופשי מכבלי ה אומות, בשבת ,הסוף חופשי מכבלי סופיותו ודבק באין סוף ומופיעו. מהותית, יום העצמאות ושבת אחד הם שכן תחילת הגאולה וחתימתה הן מהלך אורגני, ולכן עקרונית הכרזת העצמאות הייתה אמורה להיות בשבת, אמנם מעשית, יש להבחין בין שלבי הגאולה השונים, אף שכולם מהלך אחד של

מגמת .התעלות העולם המתגלה על ישראל בשבת בכלל ובשבת זו בפרט אנו מציינים את

.הגאולה השלמה שמתוך הגאולה

.סעודה ראשונה ...ּומֵאֵת עֲדַת בְנֵי יִּשְרָּאֵל יִּקַח שְנֵי שְעִּירֵי עִּזִּים לְחַטָּאת וְאַיִּל אֶחָּד לְעֹּלָּה

וְנָּתַן אַהֲרֹּן עַל שְנֵי הַשְעִּירִּם גֹּרָּלֹות גֹורָּל אֶחָּד לַה' וְגֹורָּל אֶחָּד לַעֲזָּאזֵל [טז, ה וח]. הכהן הוא זה המוביל את מגמת התעלות העולם השורה על ישראל. עליו לקחת מאת ישראל שני

שעירי עזים, האחד עם הדברים'שכוונו לה , השני עם הדברים שכוונו למקום אחר ,, ועל כל זה איל אחד לעולה, שעולה למעלה כולו לה', להורות על כך שגם הדברים שכוונו אליו וגם הדברים

,שלא כוונו אליו, כוונו אליו ואליו עתידים לשוב. בדורנו, שבו כפי שציינו השבוע זכינו להופעת

לק"י

ישראל ככלל שוב לאחר שנות גלות ארוכות, כמו תמיד, עם הדברים המכוונים לה' ועם הדברים

.המכוונים למקום אחר, זכינו גם לכהנים המובילים את מגמת התעלות העולם על ישראל

.סעודה שנייה ,הדגשת התורה, וחזרתה והדגשתה, את חומרת העברת הבנים למולך

מבטאות את הפער בין, להבדיל בין הטמא ובין הטהור, המולך לתורה– בעוד המולך קורא למסירות נפש בכלל ולמסירת הבנים בפרט בתור המצב האידאלי, ועושה ממנו פולחן שלם ולכתחילאי, התורה קוראת להן בתור המצב הריאלי, ורואה בו דבר בדיעבדי שיש לקוות

.להתפלל ולפעול שייעלם, אף אם לכשהיה צורך כואב ונעשה, ערכו עצום ונשגב

ביום הזכרון שחל השבוע, ציינו בדיוק נקודה זו– מצד אחד, ההבנה כי בדיעבד מדובר במעשה הנאצל ביותר שיכול פרט לעשות עבור הכלל, ומצד שני, ההבנה כי לכתחילה אנו חותרים למציאות הפוכה. עבודת הפרטים היא להתמסר לכלל, לא להתבטל אליו, ואם במצבי קיצון

.עליהם להתבטל אליו, כל זה מתוך יציאה מן האיזון הבריא, ובדרך אליו

.סעודה שלישית בין פרשיית העריות בפרשת אחרי מות לפרשיית העריות בפרשת קדשים 'ישנם כמה פערים, אחד מהם הוא בכותרותיהן. בפרשיית אחרי מות הכותרת היא "אני ה ,אלהיכם" (באופן מאוד חריג בתורה, ככה נפתחת הפרשייה) וזו הלשון החוזרת שם שוב ושוב

קדושת ה', ובפרשיית קדשים הכותרת היא "וה 'תקדשתם והייתם קדשים", ומדוע? "כי אני ה

מקדשכם", וגם לשון זו 'חוזרת שוב ושוב, קדושת ישראל מתוך קדושת ה . קדושה זו היא המאפשרת לישראל לקבוע את זמניהם של ימים טובים ואף לחדשם, כמו יום העצמאות אותו

)חגגנו השבוע, "ישראל (שמתוך קדושת ה' הטבועה בהם ."דאקדשינהו לזמנים בשניות הפרשיות הללו, ובהקדמת זו של אחרי מות לזו של קדשים, מתגלה הקודש מה' על.ישראל

.כן יהיה עמנו תמיד ומתוך ציוננו בשבת בכלל ובשבת זו בפרט את הגאולה השלמה, אנו יוצאים אל ששת ימי המעשה, בחיי הגאולה השגרתיים אותם אנו חיים, ופועלים עם אל לבוא

.מן הגאולה אל זו השלמה, שוב, לגילוי מגמת התעלות העולם עלינו

.ברכת הלבנה אני ה' רפאך גאולה פרטית מתוך ניסן גאולה כללית

.סעודה רביעית מתוך הוראת טומאת האוב והידעוני בסוף פרשת אחרי מות, שכוחותיהם הרוחניים הם כוחות רוחניים פרטיים, ולכן אינם אלא ניצול כוחות הכלל עבור הפרט, מגיעים אנו אל הוראת קדושת הכהנים בתחילת פרשת קדשים, שכוחותיהם הרוחניים הם כוחות

רוחניים כלליים, וממילא הם הופעת כוחות ה.כלל בפרט, לגילוי יחס הפרט אל הכלל הוראת טומאה זו מדברת אל כל איש ישראל, לחידוד שייכותו אל הכהנים, כל הפרטים כולם בכלל

.קודש אחד, מי יותר בצדדיו הפנימיים ככהנים, ומי יותר בצדדיו החיצוניים כשאר העם כך גם

,מיום העצמאות אנו מתקרבים ליום ירושלים מחירות הכלל אל קדושתו, המופיעה על עיר

הקודש והמקדש, ובתוכה כהני ה', פרטי קודש פנימי ב קרב כלל קודש.

אחרי מות

.בואי כלה השביתה מלמטה בפסח נפגשת עם השביתה מלמעלה בשבת ויחד מגלות את

אחדותן

.סעודה ראשונה "כי ביום הזה", בעצם היום הכניסה ליום הזה, כאשר אדם חלק מה' אין כבר

שום עבירות

לק"י

.הכרזת ראש חודש "מִי פָעַל וְעָשָה קֹרֵא הַדֹרֹות מֵרֹאׁש אֲנִי ה' רִאׁשֹון וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הּוא " [ישעיה מא, ד]. "אני ה' ראשון", ראשי תיבות אי"ר. חודש איר בא לאחר החודש הראשון, חודש

ניסן. עלול אדם לבוא לידי איזושהי מחשבת טעות, לפיה כעת כאשר עומדים אנו ברגעים

האחרונים של חודש ניסן, אנו נפרדים מה', שנכח בידו הטובה עלינו והוציא אותנו מעבדות לחירות באותות ובמופתים .בחודש זה

!לא ולא "אני ה' ראשון", ומתוך כך, "ואת אחרנים אני הוא", כלומר, מתוך הפנמתנו שה' הוא 'ראשון, הרי שאנו יכולים לראות איך הוא מתבטא גם באחרונים. את תודעת ראשוניותו של ה ,אנו לוקחים איתנו, וגם בחודש האחרון, חודש איר, אנו מזכירים לעצמנו כי הוא ה', הוא הראשון

וממילא הוא ,גם האחרון. ניסי חודש איר הגדולים, הם רק מתוך הראשוניות של חודש ניסן ,וכפי שאומר נביאנו קדוש ה' מיכה "כימי צאתך מארץ מצרים, אראנו נפלאות", כל הנפלאות הללו של חודש איר, ואפילו אם הן גדולות מהנפלאות של יציאת מצרים, ממשיכות את אותה

.תודעת ראשוניות אנו האחרונים, דבקים בראשון, ובכך אנו מגלים את אחדותנו עמו, את

.אחדות העבר, ההווה והעתיד, ואת אחדות חודש ניסן וחודש איר וניסיהם

.סעודה שנייה איסור אכילת דם שהוא הנפש מבקש להבחין בין ההנאה מחיצוניות של משהו בשר לעצמותו לחיות שלו

.סעודה שלישית משכבי זכר ובהמה מוחרגים שכן הם עוסקים במי שבכלל לא מכוון לחיות

.כן יהיה עמנו תמיד יוצאים מפסח ומשבת, ועכשיו אחרי השביתות הללו ניתן לשוב אל החיים באופן המלא שלהם, וזה מה שמתואר "ב"לדוד ברוך ה' צורי

.סעודה רביעית אחרי סוף פרשת אחרי מות המדברת על טומאה כל כך גדולה אנו מגיעים לתחילת פרשת קדשים המדברת גם על אופציית הקדושה

ספירת העומר

הכנה לחג השבועות

דברי הרשש

יום הזכרון לשואה

?מדוע יום זה הוא יום זכרון

.בדרך כלל אנשים נוטים לשתף בחוויות משמעותיות שעוברות עליהם, חוויות שליליות וחיוביות למרות זאת, התורה רואה צורך לצוות, ארבע פעמים, על סיפור יציאת מצרים. מדוע? במבט פשוט היינו אומרים שברור שכל אחד יספר לבניו את אשר אירע במצרים ואת אשר אירע

ביציאתה, אלו חוויו ת כה משמעותיות! אכן, יש לומר שלא כן, אדם מספר חוויה משמעותית שעברה עליו וכעת היא כבר איננה חלק ממנו או שהיא פחות חלק ממנו. לספר יכול אדם רק

.אם הוא עומד נוכח מושא סיפורו, לפחות במובן מסויים

לכן התורה צריכה לצוות על סיפור יציאת מצרים, ובציווי זה היא מ שקפת את אותה יציאת מצרים שחולל נותנה, "כי ישאלך בנך... ואמרת אליו כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים", "והגדת

לק"י

לבנך בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", כל יציאת מצרים, הפיכת ישראל לעומדים נוכח השעבוד הנורא, היא פעולתם של העליונים, והציווי על האפשרות הצומחת מתוך אותה עמידה נוכח, אף הוא פעולתם. נוצרה שניות בין ישראל למושא הסיפור, מה שמאפשר להם להביע

את שהם רואים בו ברט רוספקטיבה., כלומר, לגלות מתוך השניות את האחדות

מכאן, "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", ומסיפור יציאת מצרים ,של חודש ניסן, יוצאת זכירת יציאת מצרים של כל השנה, וכל פעם בה זוכרים את יציאת מצרים

.זוכרים את אותה נקודת מבט מבט חיובית שהושגה על ידי השניות

כל זאת לעומת השואה האיומה. השעבוד הנורא תם בפעולתו של ה' לישע עמו, ובכך ה' גם אפשר את העמידה נוכח, את השניות בין ישראל לשעבוד הזה, וממילא יכלו אלה לראות אותו בתוך השעבוד הנורא, ולספר על כך לבניהם. לעומתו, השואה לא תמה בפעולתו של ה' לישע

עמו ברובד גלוי, ואם כן, ה' לא אפשר את העמידה נוכח, את השניות בין ישראל לטרגדיה

הנוראה, וממילא ישראל לא יכולים להביע את איך שהם רואים בה את ה'. נקודת המבט הזו ,איננה שניותית, וממילא לא ניתן לגלות בה באופן זה של עמידה נוכח את ה'. מנקודת מבטם

ישראל לא רואים את ה'. זו נקודת מבט נפרדותית, בה עזב ה' את ישראל, וממילא הם לא רואים אותו, ואולי אחרת, זו נקודת מבט אחידותית, בה ה' בלע בתוכו את ישראל, ולכן הם לא

.רואים אותו. בין ובין כך, ישראל לא רואים אותו, ואין אחדות בינו אליהם

עם זאת, אותו זכרון שאנו זוכרים כשאנו לא יכולים לספר את הסיפור בשל נקודות המבט הנפרדותית והאחידותית, שהוא יום הזכרון לשואה, מביע את אמונתנו ואת תפילתנו שאפילו

.מתוך הנפרדות והאחידות יכולה לצמוח אחדות

יום כיפור קטן שלא מתקיים

.יום כיפור קטן שלא מתקיים כיוון שאנחנו בחודש ניסן לראש חודש איר לעולם אין יום כיפור

.קטן שמקדים אותו מדוע? בפשטות, זה כיוון שהחודש לפני חודש איר הוא חודש ניסן, ובחודש ניסן (כמעט) לא מתענים. עם זאת, העובדה שכך יצא איננה מקרית לחודש איר וקשורה רק לחודש ניסן, שאם כן, יהיה עלינו לשאול, וכי במקרה יצא שחודש איר הוא סמוך לחודש שלא

?מתענים בו וממילא לא ניתן לקיים בו יום כיפור קטן לקראת חודש איר

אכן, איר מלשון אור, וכן הוא מכונה בספר מלכים "חדש זו", גם מלשון אור. איזה אור ישנו בחודש זה? בחודש ניסן ישנה פריחה, הנצנים נראו בארץ, אמנם לא ניתן לומר שישנה ממש תבואה, ולכן רק פותחים בו את עונת הקציר. יחסית בתחילת חודש סיון כבר מתחולל חג

הקציר, החותם את ע .ונה זו. אם כן, היוצא מכאן הוא שעיקר הקציר נעשה בחודש זה

הקציר הגשמי ,, בהיותו שפע הוא ביטוי של האור הרוחני, החיות האלהית העולמית המניעה את כל ההוויה. בחודש ניסן, בו יצאו ישראל ממצרים, והוא ראשון להם לחדשי השנה, שערי החיות נפתחים והיא מתחילה לזרום לעולם בחסד האל. אותה זרימה תיסגר בחודש סיון, ומאז

עד לחודש ניסן הבא, ראש השנה הבאה, העולם י .סתדר עם החיות שהוא קיבל ואיתה בלבד .אם כן, החודש שבו עיקר החיות מגיעה לעולם הוא חודש איר, ולכן הוא קשור לאור ולזיו

בזה יובן מדוע המשכן, שהוא פתיחת זרימת השפע, נחנך בחודש ניסן, אך המקדש, שהוא

.עיקר זרימת השפע, נחנך בחודש איר

לק"י

כמו כן, בזה יובן מדוע נס הגאולה הראשון, יציאת מצרים, שהוא פתיחת זרימת השפע, התחולל בניסן, ואילו ניסי הגאולה האחרונים, ניסי הכרזת עצמאותה של מדינת הקודש ושחרור בירת

הקודש והצלת עם הקודש בשתי ההזדמנויות הללו, שהם עיקר זרימת השפע, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" בפשט לפיו הנפלאות ביציאת מצרים אינן נפלאות כלל לעומת הנפלאות בגאולה העתידית שהיא הגאולה הנוכחית, ו"לא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה ואשר

הביא את בני ישראל מארץ מצרים" [ירמי ה טז, יד], שכן קיבוץ מכל קצוי תבל גדול לאין ערוך

מקיבוץ ממצרים בלבד, וכמו כן, הוא איננו סתם יציאה ממקום הצרה אלא הגעה למקום הגאולה, ובנוסף, יש בו גם אחר כך, ביום ירושלים, שימור ושיפור תהליך זה, וגם זה גדול לאין

.ערוך מניסי יציאת מצרים

יום כיפור קטן בא לפתוח את זרימת אותה חיות המגיעה לכל חודש, לכן הוא שייך לפני ראש חודש ניסן, שבו נפתחת זרימת אותה חיות המגיעה לכל חודש ניסן ולכל השנה כולה, ולכן הוא שייך לפני ראש חודש סיון, שבו נפתחת זרימת החיות האחרונה המגיעה לכל השנה (וכאילו

יש .)לנסות להוציא בכוח, לשאוב, על ידי פתיחה מחודשת, את שארית החיות שטרם הגיעה .עם זאת, כאשר הזרימה בשיאה, כבחודש איר, אין צורך ביום כיפור קטן

לפי זה, יוצא שהסיבה הפשוטה לכך אותה הזכרנו, העובדה שלא מתענים בחודש ניסן (שכן בו התחילה זרימת השפע), חבוקה בסגולתה עם הסיבה העמוקה אותה הסברנו, מצב זרימת החיות בחודש זה, שממנו עיקר החיות האלהית מגיעה לעולם ונמצאת בו עמוק ומניעה אותו

.בכל השנה כולה

יום הזכרון

הרוגי מלכות

יום העצמאות )(ד באייר, הוקדם

בין יום הזכרון ליום.העצמאות " .יום העצמאות יכול לצמוח רק מתוך יום הזכרון פאר תחת

אפר ", אמר הנביא ישעיה [סא, ג]. המילים הללו קשורות זו בזו, שכן הן כוללות את אותן אותיות .רק בסדר אחר. מתברר שאפר ופאר הם אותו דבר, רק מהסתכלות אחרת

אפר הוא ראשי תיבות, "ארץ פצמתה רפה", מהפסוק " הִרְעַׁשְתָה אֶרֶץ פְצַמְתָּה רְפָה ׁשְבָרֶיהָ כִי

מָטָה " ][תהלים ס, ד , המתאר טלטלה עצומה ואת הבקשה שהיא תחדל. פאר הוא ראשי תיבות " "פנה אל רהבים", מהפסוק אַׁשְרֵי הַגֶבֶר אֲׁשֶר שָם ה' מִבְטַחֹו וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָטֵי כָזָב "

][מ, ה , המתאר דווקא את הצדיק שלא מתלהב .מכל הטלטלות הללו

'היכולת הכללית והפרטית שלנו עם הקודש לצמוח מתוך הטלטלה, להתעשת ולשים אל ה ,מבטחנו, היא הנקודה היוצרת את הפער בין יום הזכרון ליום העצמאות. גלות, שהיא האפר

היא כאשר הטוב הכללי, זה שברע כמו בטוב, נסתר, וגאולה, שהיא הפאר, היא כאשר הטוב הכללי נגלה. מכל מקום, עצם הפער הזה מגלה את זה שגם כאשר הטוב הכללי נסתר, הוא

קיים, ומה' אלהי ישראל, אלהי מדינתו ואלהי צבאו הקדושים, יבוא הטוב , הטוב בלב.ד

לק"י

.כניסת יום העצמאות יום העצמאות חל בימי ספירת העומר. מדוע? ימי ספירות העומר הם ,ימים קשים לישראל. התחוללו בהם כמה וכמה אירועים קטלניים ביותר בתולדות ישראל ובראשם מות שנים עשר אלף זוגי תלמידי ר' עקיבא "בפרק אחד" [יבמות סב: והמאירי]. הקשו

רבים: מדוע נאמר שנים עשר אלף זוגים ולא עשרים וארבעה אלף? כמו כן, למה כולם בפרק

אחד?, כפי שאומרת הגמרא

אכן, סיבת מותם הייתה כי לא נהגו כבוד זה בזה כפי שמפרשת הגמרא. מדוע לא נהגו כבוד

זה בזה? כיוון שלא גילו את האחדות הכוללת אותם, על אף המחלוקות , שרק ממנה ניתן להגיע

לכבוד אמיתי ולא לכבוד מנומס ,. לכן הגמרא מכנה אותם באופן זה, שנים עשר אלף זוגים להורות שהם לא אנשים בודדים, יהודי תמיד קשור ליהודי אחר, וכמו כן, לכן הם מתו בפרק

אחד, להורות שגורל ותיה ם קשור ים .זה עם זה לעולם, וזאת בשל האחדות המלאה שלהם

,באמת קושיה בסיסית הקשה הרבי האחרון מליובאוויטש: איך יתכן שדווקא תלמידי ר' עקיבא שהכריז כי "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, לא נהגו כבוד זה בזה? השיב: זה לא שהם לא קיימו את מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ההיפך, הם קיימו אותה בכל כך הידור, שכל

מי שמעט לא קיי ם אותה, לא נהגו בו כבוד! וזו כוונת הגמרא שלא נהגו כבוד זה בזה. דברים מופלאים, אך מעבר להיותם מופלאים, רומזים הם כנגד החברה בה אנו חיים, שבה ישנם כללי משחק פלורליסטיים כל כך מחמירים ומהדרים ב"ואהבת לרעך כמוך", עד כדי כך שכל אדם

שמעט לא מצטיין במצווה זו, לא .נוהגים בו כבוד, ובעצם לא מקיימים מצווה זו

מה הבעיה בכך? הבעיה בכך איננה שהם לא נוהגים כבוד זה בזה, אלא שהם לא מבינים שהכבוד שאותו הם נוהגים זה בזה, עליו לצאת מתוך גילוי האחדות המלאה שבין כולם. הכבוד ,איננו עניין בפני עצמו, וממילא גם מי שלא נוהג כבוד זה בזה עלינו לכבדו. זהו איננו פלורליזם

שכל אדם ש איננו פלורליסט נבעט ממנו, זוהי אהבת אמת, שאפילו אדם שלא אוהב מקבל, כי היא לא תלויה בדבר וגם לא בדברו, והיא היוצאת מתוך האחדות היסודית שאין לאף אחד שום

.השפעה עליה, כי מקורה באחדות האלהית

.במובן הזה, ימי ספירת העומר הופכים להיות ימים שמחים, כיוון שמתגלה יותר ויותר האחדות אנחנו בארצנו הקדושה, במדינתנו הקדושה. פתאום מתגלה האחדות שלנו עם הארץ, פתאום

מתגלה האחדות בתוך העם, בעצם העובדה שהוקמה מדינה , על פני הקהילתיות ועל פני

.השבטיות אותו חטא של "לא נהגו כבוד זה בזה" מתחיל להיתקן, משרשו, מההבנה של האחדות המלאה שישנה בין כל עם ישראל, בין עם ישראל לאלהיו, ובין הסוף לאין סוף. זו

.הסיבה מדוע חל יום העצמאות בספירת העומר

.סעודת יום העצמאות שלושת חדשי הגאולה– אדר, ניסן ואייר, שייכים ליסודות אחרים לחלוטין. פורים הוא בחינת ממיתה לחיים, המציינת את הסגולה. פסח הוא בחינת מעבדות

לחירות, המציינת את הבחירה. מדובר בשני יסודות הפוכים– בעיניו של פורים המתחולל ,בחודש אדר, היסוד החשוב הוא עצם גורלו של עם ישראל, ייעודו רק מבטא את גורלו. לעומתו בעיניו של פסח המתחולל בחודש ניסן, היסוד החשוב הוא ייעודו של עם ישראל, גורלו רק

מאפשר את ייעודו. אם כן, מי צודק? פורים-אדר או פסח- ?ניסן האם ה' פה בשביל ישראל, או

?'שישראל פה בשביל ה

כאן מגיע יום העצמאות המתחולל באייר (וגם יום שחרור ירושלים, שבו מצויינת מלחמת ששת הימים בה עם ישראל יצא ממיתה לחיים בוודאות, כולל בחינת מעבדות לחירות בשחרור ירושלים שעשתה תהליך זה, וזאת שכן אף הוא בחודש אייר). במה חודש אייר עוסק? האם

בסגולה או בבחירה? האם ב ?גורל או בייעוד

לק"י

יום העצמאות מגלה את האחדות שלהם. יום העצמאות הוא גם יציאתנו ממיתה לחיים וגם זו ,'שמעבדות לחירות, כיוון שהוא יותר מכך, הוא מגלה את האחדות היסודית של ישראל עם ה ,שהיא כל כך יסודית כך שהיא לא מתקיימת רק במרחב הסגולה, אלא אפילו במרחב הבחירה אפילו כאשר היינו מניחים שישראל ידונו לפי מעשיהם, מתברר שלא היא. אם כן, זהו חודש אייר, הוא הסינתזה שאחרי התזה ואחרי האנטיתזה, אך הוא יותר מסינתזה, הוא גילוי

האחדות שממנה מלכתחילה ,השתלשלו שני היסודות הללו (ומכל מקום, זהו הרובד הפנימי רובד האחדות, אך הרובד החיצוני הוא רובד השנ יות, ולכן ברור מדוע אדר מגיע לפני ניסן, שכן הסגולה חייבת לקדום לבחירה, אמנם כל זה רק לשם גילוי האחדות שלהן )כאמור.

שמיני

בואי כלה. ,שבת שאחרי פסח, מנהג מפורסם הוא להכין חלה בצורת מפתח. אכן, כל החורף ,מאז חג האסיף, היינו בתוך הבית, נעולים, ספונים, כאשר מבחוץ שופע שפע אלהי מן השמים בתנועה מלמעלה למטה, אור ישר. עתה אנו באים אל הקיץ, לוקחים מפתח, פותחים את

הדלתות, ויוצאים אל החיים, משפיע .ים שפע משלנו, בתנועה מלמטה למעלה, אור חוזר

זהו עניינה של השבת המיוחדת הזו, וזהו עניינה של שבת באופן כללי. כל ששת ימי השבוע הם אור ישר, הם כנגד שש הספירות התחתונות הראשונות, זעיר אנפין, כל יום ובחינתו ,הייחודית לו, כחלק מתנועה מלמעלה למטה. היום השביעי הוא כנגד הספירה האחרונה מלכות, נוקבא, ועניינו התנועה מלמטה למעלה. כעת אנו לא במלאכה, המעסיקה אותנו בתור כלים, אלא אנו בשביתה, שעניינה להנביע מתוכנו את סגולותינו העמוקות. כל הימים הללו הם

חלק משבוע אחד, ובכ ך מתבטאת אחדותם הכוללת של כל הימים, של כל האורות, של הקדוש .ברוך הוא ושל ישראל, של האין סוף ושל הסוף

.סעודה ראשונה נמשיך את דברינו בשבת פרשת צו, לפיהם פתח אהל מועד, שבעת ימי המילואים ומשה רבנו, הם הקודש הכללי בעולם, בשנה ובנפש. רק משה רבנו, ורק בשבעת ימי המילואים, ורק בפתח אהל מועד, יכולים לקדש את הקודש, כי אם לא, הרי שהוא מנותק

מהחול, וזה לא אפשרי, כיוון שקודמת וחשובה מהשניות שלהם, אחדותם, אותה השניות

.והנפרדות באות לחדד

אכן, זה היה חטאם של נדב ושל אביהוא. הם רצו לבעור באש אהבת ה' (כפי שכותב מי השלוח), הם רצו להתמסר לקודש לגמרי, הם רצו שלא יהיה יותר חול, הם הכניסו אש זרה לא כדי לחלל את הקודש, אלא כדי לקדש את החול, להעלים אותו, שיאבד את צביונו הייחודי. לכן

משה קורא למישאל ו לאלצפן שישאו את גופותיהם, להורות לכל העם, "ראו, אין דבר כזה חול שחדל מהיות חול, בסופו של דבר, כמה שנשמתו חזקה, הוא בסופו של דבר גוף", ואי אפשר להיות אחד מתוך התמסרות מלאה, אלא חייבת להיות איזושהי שניות, מתוכה תחודד

האחדות, אבל רק מתוכה, שכן בלעדיה, אין זו ,אחדות, אלא בעצם סוג אחר של נפרדות

.המכונה אחידות

עבור משה, אין שום סתירה, הוא איש הקודש הכללי. לכן, בצעד חריג מאוד, כאשר ה' מצווה ,על "יין ושכר אל תשת" ועל כללי הנכנס לקודש, כדי למנוע הישנות של התמסרות נדב ואביהוא ה' כלל לא פונה למשה, אלא פונה לאהרן. משה הוא איש הקודש הכללי, עבור משה אין שום

סתירה בין יי .ן לקודש לא כיוון שהם אותו דבר, אלא כיוון שהם נפגשים, מבחינת משה זה ברור נדב ואביהוא, ואולי אחרים בהמשך, עלולים לראות סתירה ולנסות ליישבה לא באופן הרמוני

לק"י

אלא באופן דיאלקטי, וכנגד זה פונה ה' בציוויו זה, אמנם לא לאיש הקודש הכללי משה, אלא

.לאיש הקודש, אהרן

.סעודה שנייה בסעודה ראשונה חידדנו את הנפרדות שבהבדלה, כעת נחדד את השניות שבה. אפשר מאוד לסייג את עוצמת הפער. כאשר התורה בוחרת לפתוח את פרשיית ההבדלה היא מדברת על הטמא ועל הטהור, והיא מסבירת ש"לא תאכלו... אך את זה תאכלו", וכך גם

בחתימתה, "בין הטמא ובין הטהור, בין החיה ה נאכלת ובין החיה אשר לא תאכל". התורה בוחרת להניח את שני הניסוחים הכה שונים הללו, אולי לא כדי לחדד את הנפרדות בין החיות שנאכלות לאלה שלא, אלא כדי לחדד את השניות של הטמא ושל הטהור, לא לטשטש את

הגבולות שלהם, אך בהחלט להפוך אותם לפחות נוקשים. פתאום מתברר שכל ההשלכה של טומאה ולהבדיל של טהרה, היא השאלה האם אוכלים את הדבר הזה או לא. אין כאן איזושהי חלות משפטית ברורה, אין כאן הפרדה, יש כאן הבחנה, ומתוך כך מתגלה אחדותן של הטומאה

.ושל הטהרה, של הקודש ושל החול

.עונג שבת ,בסעודה ראשונה חידדנו את הנפרדות שבהבדלה, בשנייה את השניות שבהבדלה ומתוכן צפה האחדות. כעת נחדד את האחדות, יתכן שיש בה בהבדלה הזו, באופן ישיר, בדיוק כפי שהיא, אחדות. באיזה מובן? עד עתה ברירת המחדל הייתה שיש כאן שניים, השאלה אם

הם נפרדים זה מזה או שהם שניים זה לזה, אמנם יתכן שזו בדיוק התובנה אותה מנסה התורה

לדחות– אין בכלל מציאות כזו, מתוך נקודה אחת ואחדותית השניים נוצרו, והמפגש ביניהם מגלה בדיוק את זה. הדרישה מהאדם להיות איש קודש, "ואנשי קדש תהיון לי", אומרת

מלכתחילה את הנסיגה שלו מעולם החול, את ההתרחקות שלו מהצנטרום שלו, אך לא מתוך זלזולו בחול, אלא מתוך הבנתו כי המטרה שלו היא אותה נקודה אחת ואחדותית, הנמצאת בקצה החול. ממילא ברור שמי שיותר שם, הוא יותר קודש, הוא יותר קודש כללי, הוא יותר

.נקודה אחת ואחדותית

אכן, כשם שלכהן אסור להכניס לתוכו מסיחי דעת, במובן יותר רחב, אסור לכל ישראל. לכן מיד אחרי הדרישה הזו מהכהנים, מגיעה דרישה השייכת לכל ישראל, מ"יין ושכר אל תשת", מסיחי דעת יחסית יותר מצומצמים, למאכלים טמאים, שמטמטמים את הלב, מסיחי דעת יותר

בסיסיים. במובן הזה .אנו ממלכת כהנים וגוי קדוש

.סעודה שלישית האמירה שעלתה בעונג שבת, התפיסה של האדם כי התנועה שלו פנימה אל ,תוך הנקודה הזו לא אומרת נסיגה אלא התקדמות, כזו שבוטאה בכל ישראל וספציפית בכהן

יכולה להתחדד יותר על ידי הנזיר ,על ידי מהותה של סעודה שלישית ובעיקר על ידי דמותו

של משה רבנו. דיברנו על תנועה פנימה, אך לעתים גם תהיה תנועה החוצה, לא מתוך תזוזה מהפנים, אלא מתוך התרחבות. ברגע שגילינו את הנקודה הפנימית ממנה הכל יוצא, נקודת ,)האחדות, הרי שגילינו איך הכל נובע ממנה. עד עתה דיברנו על ההישארות (ולא ההתכנסות

עתה נדבר על השלב הבא– .ההתרחבות

מהי אותה התרחבות? הנזיר, כך הסביר הרב ד"ר יוסי אליצור, מקביל לכהן הגדול ברמת קדושתו, אלא שבעוד הכהן הגדול נשאר (ולא מתכנס) פנימה, הנזיר מתרחב החוצה. הוא לא שותה יין, כיוון שיין הוא נפרדות, יין הוא מסיח דעת, אך מבחינתו זו לא שום תזוזה מעולם

החול, ההיפך, זו התרחבות אליו באופן האחדותי שלו, האופן היחיד בו הוא באמת קיים (הרי אם הוא נובע מתוך הנקודה האחדותית הוא לא יכול להתקיים שלא באופן אחדותי). לכן מערכה

של האחדות– החיים – .הוא לא נסוג (ובשונה מבנצרות הקתולית), אלא רק ממסיחי הדעת

לק"י

,כך היא גם סעודה שלישית, הנקראת "נחלה בלי מצרים". היא נחלה, היא התרחבות החוצה

אך היא בלי מצרים, היא בלי נפרדויות, היא חוויית החול באחדות מלאה עם הקודש. כך הוא משה רבנו, שנפטר בשעת סעודה שלישית כפי שלימד הזהר, וזאת כיוון שבשעת סעודה שלישית, בשונה מבשעה המקבילה בימות החול, הדין לא שולט בעולם, והכל רק רצון. לפתע

החול איננו חול, אלא הוא הקודש הכללי, ומתוכו יוצא ,חול, נובע, מתרחב ובונה את עולמו כהרחבת האחדות הזו ולא בסתירה אליה חלילה. לכן הציווי על חוסר שתיית היין לא נאמר למשה, לא כיוון שלמשה היה מותר לשתות יין, אלא כיוון שלמשה היה ברור שאסור לו לשתות

יין, הוא לא בתנועה פנימה, הוא בתנועה החוצה, הוא לא צריך לסגל לע צמו את האופן האחדותי

.של החול, הוא עכשיו בורא אותו

לחזרה לבית המדרש אחר חופשה ארוכה

וַאֲנִּי בְרֹּב חַסְדְָך אָּבֹוא בֵיתֶָך אֶשְתַחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָּדְשְָך בְיִּרְאָּתֶָך [תהלים ה, ח]. כאשר אני

ביראה, בהשתוקקות , כאשר אני יוצר כלי, ככל שאני יותר רחוק, ככל שאני יותר ביראה, כאשר ,אבוא ביתך, אשתחוה אל היכל קדשך, הרי שיהיה לי יותר רוב חסדך. ככל שהכלי יותר גדול האור שנכנס אליו יותר גדול. הציפייה לישועה, ככל שהיא יותר גדולה, הרי שהישועה עצמה

תהיה יותר גדולה. כך גם הציפ ,ייה להיכנס להיכל הקודש, לפגוש את ה', ככל שהיא יותר גדולה הכניסה תהיה יותר משמעותית, וזאת מתוך הקודש הכללי, המפגש של הקודש ושל ה ,חול ,המציב אותם לא כסותרים, אלא כאמור כאור וככלי, כמשתלבים יחד בהרמוניה מלאה

.באחדות, כמערכת אחת וסינתטית

ר"ח איר

.א דר"ח איר היום האחרון של חודש ניסן מבטא את שהיום הראשון שלו הכי מבטא, שכן סופן נעוץ בתחילתן, וממילא הוא גם מבטא את שהיום הראשון של חודש איר מבטא. איר מלשון אור, בחודש זה אנו שמים לב למפנה בשעות היום המתארכות להן משמעותית. הלילה מתחיל

להיות מואר באור החוזר של עם ישר ,אל בחודש זה, התנועה מלמטה למעלה, התנועה שלנו .'המשיבה לאור הישר, התנועה מלמעלה למטה, התנועה של ה

לפתע ימי ספירת העומר, שכל עניינם הוא אור חוזר, מוארים להם באורו של חמישה באיר ,ובאורו של עשרים ושמונה בו, אורות שעניינם הוא אור חוזר, אורו של עם ישראל השב לארצו השב לתורתה של ארצו, השב לאלהיו, המגלה את אחדותם. היום הזה, שהוא היום האחרון

בחודש האביב, בו מתח ,יל להתחולל המפנה הזה, הוא גם היום הראשון בחודש האור החוזר בו המפנה הזה צובר תאוצה. אכן, "שער הרחמים לעם בך בוטח, ביום ראש החודש הזה יפתח", שער הרחמים ייפתח לא כי אתה תחליט לפתחו, אלא כי אנחנו נבטח בך, כי אנחנו

נחזיר לך את אורך עם הגוון הייחודי שלנו, ומתוך כך יגיעו עלינו רחמים גדולים, אחדות מלאה

.שלנו ושלך

.ב דר"ח איר ,חודש זה חודש זיו, שאיננו חודש אור כי אם חודש זיו, כלומר, לא האור עצמו ,אלא זיוו, האור החוזר שלו הוא גם חודש הרפואות, "אני י' רפאך ". האור החוזר יכול להגיע ,רק מכלי, שכן עליו להכיל את האור, להגביל אותו, בכך לתת לו את הגוון הייחודי של הכלי

.ורק לאחר מכן להחזיר אותו, זו מהותו של האור החוזר. אשר על כן, יש לכלי עצמו חשיבות

לק"י

כך אנו אומרים בשער הרחמים, "בשמחה ובששון, את לבנו שמח", מהי שמחה? הרמב"ם [יום

טוב ו, יז- "יח] מלמד ש יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי

.לו כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים

כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין ", שמחה היא כל אחד לפי מה שמשמח אותו, זו שמחה בהגדרה, סובייקטיבית, כל אחד וכליו שלו. ה' משמח אותנו בראש חודש, וספציפית בראש חודש איר, בכלי שלנו, "אני י' רפאך", הוא מרפא את גופנו, את הכלי שלנו, לא את האור

החוזר, את נשמתנו, אלא א ת גופנו, כך הוא מעצם העובדה שהוא מעוניין באורנו החוזר, הוא .משמח אותנו לפי הכלי שלנו

אכן, בחודש זה זכינו, שלוש פעמים, פעם אחת פעמיים בשיבת ציון הנוכחית, בגאולה השלישית והאחרונה בעזרתו, לרפואת גופנו, פעם אחת כאשר תלמידי ר' עקיבא פסקו מלמות במגיפה הנוראה או במלחמה האיומה (לא משנה, העיקר שה' הציל את גופם), ועוד פעמיים

בשיבת ציון הנוכחית, כאשר .זכינו להעצמת גשמיותנו בארצנו במדינתנו ובצבאנו

אם כן, חודש זה מסוגל לכך שה' ישמח אותנו, כל אחד וכליו שלו .. כלי הוא רצון, הוא השתוקקות .חודש זה מסוגל לכך שאם אדם יבטא את השתוקקותו בפני ה', ה' ימלאה, אם ירצה בעצמו ,העיקר שלא יהיה זה מתוך חובה, מוכרחות או צורך, החוסמים שפע, אלא מתוך רצון, הפותח

.מתוך כלי כן ואמיתי ,כל זה מחדד דינאמיקה של שניות, שכל כולה מחדד את האחדות שלהם

.מה שמאפשר להם להיות שותפים יחד, כל אחד בדרכו, באותו אור

יום הזכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה

.לכניסת היום חלל איננו מקום חסר, הוא מקום שעניינו הוא חוסר. כל כולו זועק חוסר. אם הוא לא יהיה מלא אך יהיה בו מעט, הוא לא יהיה חלל, הוא יהיה מקום חסר, אך כאמור, חלל איננו מקום חסר, כי אם מקום חוסר. ביום זה אנו זוכרים את החללים, אנו זוכרים את מי שחייהם

נגדעו, אנו זוכרים את מקומות החוסר הלאומיים שלנו, את אלה שהקריבו את חייהם עבור חיינו. בשאר הימים אנו לא זוכרים את אלה שהקריבו את חייהם עבור חיינו, אלא אנו פשוט

.חיים את חיינו, בזכותם

האמת היא שעלינו לגלות את האחדות בין הזמנים השונים הללו, לחיות בכל השנה מתוך

,הזכרון ,ולזכור מתוך החיים. לחיות מתוך הזכרון לא כזה שמדכא חיים אלא ההיפך, מעצים ,אותם מתוך הערכת הקרבן ולזכור מתוך החיים, חיים שמבינים את ערכם רק בזכות מה שהיו

אהובינו- קדושינו מוכנים לשלם עבורם. בכך תבוא אחדות הזמנים הללו לידי גילוי, ובכך נבוא

.גם אנו ואהובינו לידי אחדות, חיינו מגמתם, מחירם מתנתנו

.'משנה באות נ האר"י כותב לכוון בעת למידת משנה את אותיות נשמ"ה, וזה מה שמעלה אותה. היינו אומרים שהנשמה, שהיא חלק אלוה ממעל, תעלה דווקא בתורה שבכתב, התנועה מלמעלה למטה, אמנם האמת היא שהיא לא יכולה לעלות, לא יכולה לגלות את אחדותה עם

בוראה, כאשר היא בתנועה מלמעלה למטה, אלא רק בתנועה מלמטה למעלה, בחינת תורה .שבעל פה, משנה. כך יוצא ששתי התנועות הללו אחת הן

נערה המאורסה ה מצב הזה של מחוייבות כפולה, מחוייבות אחת לאב, שהוא סימן

,לעבר, לשורשים, לבסיס, ומחוייבות לבעל, שהוא סימן לעתיד, לאופק, לכיוון האישי

,מחוייבות לפן הציבורי ומחוייבות לפן היחידי אביה מפירין נדריה כיוון שהיא באמת

מחוייבת לשניהם, במצב הזה אדם לא יכול להחליט החלטה ללא שניהם . הפר האב

לק"י

ולא הפר הבעל החלטה שהולמת את הפן היחידי אך לא הולמת את הציבור , ,ולהיפך

הפר הבעל ולא הפר האב החלטה שהולמת את הפן הציבורי אך לא הולמת את הפן

היחידי ,אינו מופר ,ואין צריך לומר שקיים אחד מהן כיוון שכאמור היא באמת

מחוייבת לשניהם, שום החלטה לא יכולה להעמיד את השניים הללו בסתירה, רצון

היחיד ורצון הציבור. עם זאת, הסתירה הזו, המחוייבות הדו ערכית הזו, לא מצביעה על

הנפרדות של שני הצדדים, של הציבור ושל היחיד, אלא על אחדותם, על כך שבמצב

האידאלי, אליו אנו מתפללים, אין מצב כזה של סתירה, אמנם באמת כבר עתה, גם

כשהחלטה כזו עומדת על הפרק, בה ההחלטה הנכונה היא שהציבור יבוא על חשבון

היחיד (במקרה שלנו, יש גם מקרים הפוכים, שההחלטה הנכונה קובעת שהיחיד בא

על חשבון הציבור), הציבור והיחיד עומדים יחד, משלבים ידיים, באחדות מלאה [נדרים

.]י, א

יום העצמאות

ליל יום.העצמאות אנו אומרים בהלל "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא". לכאורה שתי תנועות הפוכות בתכלית, מצד אחד ישועה, מלמעלה למטה, ללא שום התערבות מצידנו, ומצד שני הצלחה, ששורה על מעשינו שלנו. אמנם בדיוק הסמיכות הסותרת הזו מחדדת את אחדותן

לא למרות שונותן-שניותן, אלא מתוכ ה. זו בדיוק הנקודה. ישנן שתי הבחינות הללו, והן לא

.סותרות אולי יותר מזה, יש מקום שבו הן לא רק נפגשות ומתאחדות, אלא מגלות את מקורן האחדותי מלכתחילה. כזה הוא יום העצמאות (כמבטא את כל מלחמת העצמאות), בו היו ניסים

גמורים מצד ה', ישועות, ופעולות מתוכננו ת מצידנו, הצלחות. אם כן, לפתע שתי התנועות הללו אינן שתיים, אלא מתברר מקורן האחדותי. נרחיב בנקודה זו, ביחס בין פורים לפסח, וביחס

.שניהם ליום העצמאות

יום העצמאות– .בין פורים לפסח, וביניהם ליום העצמאות פורים ופסח הם שני הפכים, ונציג אותם כשני הפכים בשתי צורות הפוכות. פורים ופסח הם שני הפכים. בעוד פורים הוא כה בדרך הטבע, אין שם ה' המושיע האלהי במגילה, מלמטה למעלה, פסח כה חורג מהטבע, אין

שם משה , המנהיג הלאומי ,, האדם בהגדה, מלמעלה למטה. לחילופין, פורים ופסח הם שני הפכים. בעוד פורים כה נטול סדר, נעדר הלכות, מלמעלה למטה, פסח מבוסס על סדר ומלא בהלכות, מלמטה למעלה. אכן, פסח מבטא את שחרה של הגאולה הראשונה, ואילו פורים את

זה של הגאולה השנייה. שניהם מהווים האתחלתא .דגאולה של כל אחת מהגאולות הללו

יתכן שעצם העובדה שניתן לראות בכל אחד מהם את שתי התנועות ההפוכות, מחדדת את

האחדות ביניהן מתוך שונותן- שניותן, אך יותר מכך, יתכן שיש יום, המבטא את שחרה של הגאולה השלישית, זו שלא תיפסק אם ירצה ה', כיוון שהיא לא אחדות מתוך שניות, אלא

ההיפך, שניות מתוך אחדות, ומ .מילא הרמוניה מלאה בין התנועות. יום זה הינו יום העצמאות .ביום זה היה ה', לא באופן שאפשר להסביר כקומבינה בעלמא, אך גם היה אדם, חלוץ ולוחם

ביום זה היה סדר, אך היה גם אי סדר– הקמנו מדינה, אי של סדר בתוך אי סדר. יום העצמאות איננו התנועתיות, אלא המקום בו התנועות הללו נפגשות ומגלות את מקורן האחדותי. לכן יום

.העצמאות הוא שחרה של הגאולה השלישית, הוא אתחלתא דגאולה, דגאולה שלישית

.לצאת ולמוצאי יום העצמאות יום העצמאות השנה הוקדם בשל חלותו בשבת. אכן, בשונה מדרכנו בשתי ההארות הקודמות, ניתן לומר שיום העצמאות כולל רק רובד תחתון בלבד– הוא

לק"י

מתאר את תקומתה של מדינה, איגוד גשמי של אנשים, ואין בו רובד עליון כלל. אמנם כאן בדיוק באה, לעתים אפילו רק בלא מודע הנשמתי של כל יהודי, כזה שמבחינתו זהו פשוט הכרח פוליטי, ההבנה שלא יתכן שהרובד התחתון יסתור את הרובד העליון, ולכן אם חגיגות

יום העצמאות תגרורנה חילול שבת, לא יתכן. כל זה להורות שהרובד התחתון והרובד העליון

בישראל, אחד ה.ם, בין במודע ובין בלא מודע הנשמתי

אחרי מות- קדשים

.בואי כלה שיר השירים מסתיים ב"היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני". קולה לא נשמע, הוא צריך לבקש ממנה להשמיע את קולה, נקרא לזה שניות. לאחר מכן, "ברח לך דודי ודמה לך לצבי או לעפר האילים על הרי בשמים", הם מתרחקים, נקרא לזה נפרדות. אחרי כל היחס השניותי של המגילה, הם פונים לנפרדות. זו בחינה מיוחדת, בה דווקא ההתרחקות

עוזרת להתחדש, להראות שהשניות הזו איננה באמת שניות, שכן שניות ברגע שהי א הופכת ?לנפרדות, מתבטלת, השניות תלויה בעצם היחס. לפתע אין יחס. אם כן, מה זו השניות הזו ,השניות הזו היא אחדות, אחדות כה חזקה שהיא יכולה להיות אחדות אפילו כאשר היא שניות

.ויותר מכך, אפילו כאשר היא נפרדות. אחדות מלאה, מתוך שניות ומתוך נפרדות

.כן יהיה עמנו תמיד בקבלת שבת אנו מהללים את נוכחותו של ה' בעולם, בעולם כולו, לא רק ,בישראל. לעומת זאת, ביציאת שבת, באלפא ביתא, גם במזמור קיט וגם במזמורים הבאים אנו מתארים דווקא את נוכחותו של ה' בעולמנו, רק של ישראל. יותר מכך, גם לאדם הפרטי

יש מקום, והמקום הזה הוא בתורה ובעבוד ת ה', רבות המשמעות עבורו לחייו, עליהן הוא ,מרבה להתפלל במזמור קיט. המעמד העוצמתי של קבלת שבת, ושל היום שבא בעקבותיו שעוסקים בהתגלות ה' בעולם כולו, בתנועה מלמעלה למטה, מאפשרים לאחר מכן את התנועה

ההפוכה מלמטה למעלה, מתוך אחדותם המלאה, מתוך .אחדותן המלאה