עתידים להיגאל לראש חודש ניסן ולבשישה

לק"י

כח אדר ה'תשעז

עתידים להיגאל

לראש חודש ניסן ולבשישה

זיו חן זצ''ל

הפותח בלא מפתח. הנותן בלא תמורה. פרנסינו ויתפרנסו מאתנו.

הערבוב בבשישה, והאוכל יחיה. הערבוב במפתח, פתח לנו הפותח.

רחם עלינו אדונינו.

הבשישה¹ היא בחינת ערב. ערב הוא מלשון ערבוב, שכן הוא נמצא בתפר בין היום ללילה. הבשישה אף היא, עשויה מכמה יסודות שונים².

בבשישה, החלה בראש חודש ניסן, בו נגאלו ישראל ועתידים להיגאל, אנו מערבבים הכל. ביום זה, אנו מבינים כמה באמת, על אף כל ההפרדות והדיכוטומיות, בסופו של דבר, בכל ישנו ה' פועם. ביום הבשישה אנו משלימים תהליך שמתחיל בפורים. בפורים אנו לא מבדילים בין סטטוסים, לא שואלים בהסתכלותנו על עצם מסוים האם הוא טוב או רע, האם הוא עשיר או עני וכיוצא בזה. בפורים האדם תופס אובייקט או סובייקט מסוים, ומצהיר כי הוא לא שופט אותו, הוא מסתכל על העבר ומקבל אותו בדיוק כפי שהוא, ללא שום שפיטה או ביקורת.

בבשישה, ההסתכלות איננה על העבר. בבשישה ההסתכלות היא על העתיד. בבשישה אנו מחפשים פרנסה, מחפשים מקור חיים, בעתיד. אך בבשישה אנו אוכלים מכל אשר נתן לנו ה'. בעוד בפורים אנו מקבלים את העבר כפי שהוא, בבשישה אנו מכריזים – קבלת הדבר כפי שהוא אינה דבר בדיעבדי, שאותה עושים בהווה כלפי העבר או כלפי ההווה עצמו – היא דבר אותו אנו עושים כלפי העתיד. אנו מערבבים מכל הבא ליד, משמידים על הגדרה או הבחנה, ומתפרנסים מהכל. העובדה שאנו עושים פעולה זאת לא לעומת הדבר הקיים אלא לעומת הדבר שיהיה קיים, בעצם אומרת שאנו מבינים שקבלת הדבר כפי שהוא היא פעולה לכתחילאית לגמרי. לכן אנו גם מייחלים לפרנסה מהכל, כיוון שאנו מבינים שלכל, בדיוק כפי שהוא בלי שום צורך לשנותו, יש איך לחיות אותנו, שהרי יש בו יסוד אלהי. זו בחינת ראש חודש ניסן, בו עתידים ישראל להיגאל, כיוון שבגאולה השלמה העולם יכיל את עצמו לחלוטין, לא רק כפעולה בדיעבדית, אלא כפעולה לכתחילאית, ואת מצב זה אנו מסמנים ומייחלים לבואו בבשישה.

או אז יגיע חג הפסח. ובחג הפסח, אנו ניגאל, אף על פי שלא ניגאל. אנו לא רק נכיר, מבחינה אינטלקטואלית, בכך שבכל יש חיות אלהית, אלא אנו נחווה את זה ממש. אנו לא רק נדבר על אותו חודש ניסן, בו אנו עתידים להיגאל, אלא ממש ניגאל. השאלה האם נגאלנו באמת או לא, חסרת משמעות, כיוון שהגדרת הגאולה היא שינוי נקודת המבט, אותו התחלנו בפורים בקבלת הדברים הקיימים כפי שהם בדיעבד, המשכנו בבשישה בה התפללנו שנצליח לקבל את הדברים שעתידים להיות קיימים כפי שהם לכתחילה, וסיימנו בפסח בו חווינו את אותה מציאות אידאלית בחוש ממש.