אברם ופרעה, ישראל ופרעה לפסח

אברם ופרעה, ישראל ופרעה

לפסח

זיו חן זצ''ל

גם בפרשת לך לך וגם בפרשת תזריע כותב הזהר שה' גלגל שתרד שרה למצרים ותלקח לבית פרעה ועל ידה ילקה פרעה, כדי שיהיה מעשה זה סימן לעשר המכות שהביא אחר כך על מצרים. הזהר מסביר שזהו חלק ממדיניותו של ה', כמגיד מראשית אחרית.

ובזה תתורצנה שלוש קושיות גדולות על סיפור ירידת אברם ושרי מצרימה (יב):

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ: וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד: וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה: וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים: וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם: וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא: לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ: וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ:

והקושיה עולה מאליה: איך יתכן שאברם מפקיר כך את שרי בידי פרעה? "אמרי נא אחתי את" איננו רק פתרון לאברם, הוא יגרום אוטומטית לשרי להיות אשת פרעה! הקושיה מתעצמת לאור העובדה שאברם כלל לא חייב לרדת למצרים, הרי בפסוק האחרון בפרשייתנו נאמר: וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, ולאחר מכן נאמר: וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה. וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב. משמע שאברם עשיר גדול, ובטוח הוא יכול למצוא מזון, אף אם הוא יקר ביותר, בארצו, וכמו כן, יש לו מקנה אותו הוא יכול לאכול! ואם כן, מתעצמת הקושיה: איך אברם מפקיר כך את שרי אשתו בידי פרעה?

מסתבר לומר שאברם כלל לא חשש שפרעה ישכב עם שרי, וכך כותב הזהר בתזריע במפורש: לא דחיל אברהם מנה (משרה) כלום. הוא ידע שה' לא יתן לזה לקרות, כיון שכפי שכתב הזהר, תכניתו האלהית היא להורידם מצרימה כדי שהאירוע הזה יתרחש, על מנת שיוכל ה' להכות את פרעה בימי שעבוד מצרים, ויהיה הדבר סימן לבנים.

ובזה תתורץ קושיה נוספת, שכפי שאנו רואים בסוף הפרשייה, אברם מסתלק ממצרים מיד לאחר האירוע. מדוע הוא לא עוצר לקנות מעט מזון, הרי הם עולים לנגב עתה, ושם הרעב בודאי עצום? וכעת, עם הגמלים, העבדים והשפחות, אולי הוא אפילו יכול להביא שבר עצום שיספיק לו לכל תקופת הרעב! כיון שהוא מבין שכל הירידה מצרימה באה לטובת כניסת שרי לבית פרעה וגלגול זה. אברם בכלל לא יורד כי יש רעב, הוא יורד כי הוא מבין שאם יש רעב, כנראה ה' רוצה שהוא ירד למקום שיש בו אוכל כמצרים, והוא פתוח לחלוטין להיות כלי לשליחותו שם. לכן ברגע סיום השליחות, הוא חוזר לארץ, שם שליחותו המרכזית והקבועה.

הקושיה השלישית על פרשייה זו, שאף היא תתורץ על ידי היסוד הזה, היא איך אברם יורד למצרים ללא שום דיבור עם ה'? לשאלה זו שתי רמות. האחת, באופן כללי, היינו מצפים שאם לאברם יש בעיה, הוא ידבר עם ה', ומדוע הוא לא עושה זאת? השנייה, ספציפית בנידוננו, מי התיר לאברם לרדת מצרימה, והרי היכן מצינו שהציווי המפורש לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ בוטל על ידי ה'? לכאורה, הוא עומד על תלו ולצדו החובה של אברם להישאר בארץ!¹ והנה, לפי דברינו, לא קשה כלל, שכן אברם מבין שדבר ה' אליו הוא כעת לרדת מצרימה ולעשות את כל התכנית הזו, שמגמתה מעשה אבות סימן לבנים.

כל התנהלותו זו של אברם בדיוק הפוכה מהתנהלותו של פרעה. פרעה אומר לאברם: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא. לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ. פרעה רואה את המציאות שמתרחשת לנגד עיניו, ובמקום לפרש אותה כנגד המעשים שהוא עשה, במקום להבין שעליו להפסיק את המנהג האלים לפיו הוא לוקח כך נשים שלא לרצונן ושלא לרצון בעליהם, הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי אברם. במקום לראות בסיטואציה את דבר ה' המתגלה אליו ומוקיע אותו, הוא בוחר להוקיע אחרים.

ואם מעשה אבות סימן לבנים בישראל, כך להבדיל, גם בפרעה. כשם שאמם, שרי, הכתה את פרעה של ימיה, כך ישראל יכו את פרעה של ימיהם. פרעה אומר (א, ז-י):

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם: פ וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ:

בהגדה שלפסח קושרים חכמים את הפסוק הזה לפרשיית מקרא בכורים, בה אומר מביא הבכורים וירעו אתנו המצרים. מדוע? מדוע דוקא בפסוק הזה בוחרים חכמים להסביר את הרעת המצרים אותנו? אפשר לקרוא חשש זה של פרעה כחשש אמיתי, אך אפשר להבין כמה מגוחך הוא. לישראל מעולם לא היו שאיפות לכבוש את מצרים או להכניע אותה, וגם כלכלית היה להם טוב בה, וממילא אין שום יסוד לחשש הזה. פרעה מנמק כך את מעשיו כדי שהציבור יוסת לשעבוד בני ישראל, ולא מתוך חשש אמיתי. הוא סתם חיפש להרע לנו, יתכן שמבינים חכמים, ורק חיפש תירוץ כדי שישאיר אותו בתחום התקינות הפוליטית. ואם כן, במקום לראות את דבר ה' המתגלה אליו דרך סיפור חייו, במקום לראות את המציאות כפי שהיא, הוא רואה בה גורם שצריך להרע לו, ואוטם את אזניו משמוע דבר ה'.

לאחר מכן, במכת הדם (ז, כא-כג):

וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת:

פרעה היה אטום בגזירתו, ולכן הוא יהיה אטום בעונשו. במכה הראשונה, פרעה כלל לא שת לבו.

ואז במכת צפרדעים (ח, ה-ו, יא):

וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַה'… וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.

לפרעה יש רוחה, אז מדוע שיחזור בתשובה? במקום להיפתח לדבר ה', הוא מחפש את הרוחה. במקום לראות בצרתו ביטוי לצורך העז בתיקון מידותיו ומעשיו, הוא רואה בה דבר שצריך להוריד אותו, ואם צריך להתחנן למשה שיעשה זאת, נתחנן אליו, אך לא נשמע את דבר ה'. הפעם פרעה שת לבו, אלא שהוא הכביד אותו כדי שלא יוכל לשמוע את דבר ה', כפי שהיה דבר ה'.

ואז במכת כנים (שם טו):

וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.

לא רק שפרעה שת לבו, מן הסתם לאחר דברי החרטומים אפילו הייתה בו התפעלות מסוימת. הפעם הוא הבין שדבר ה' איננו כדבר האלילים, אך הוא עדיין לא מבין שעליו לקרוא במציאות את דבר ה' המתגלה אליו וקורא לו לשלוח את עצמו. ולמרות זאת, הוא לא שומע את דבר ה', לבו מתחזק והוא לא שומע אליהם, כפי שהיה דבר ה'.

במכת הערוב (שם כד, כז-כח) נאמר:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי: וַיַּעַשׂ ה' כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד: וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם:

הפעם הגיעו מים עד נפש – הוא כבר לא יכול לסבול זאת, ולכן הוא מתרצה ונותן לעברים ללכת לזבוח לאלהיהם. אך מדוע הוא פשוט לא משלח אותם כפי שדרש משה? שוב, את פרעה מעניינת רוחתו, והיא בלבד. לכן גם כאשר הוא נדרש לשמוע את דבר ה', הוא עושה זאת באופן המינימלי ביותר עבורו, ומכביד את לבו, עד כדי כך שכאשר הוא מגלה שאפילו את הבטחתו המינימלית הוא לא צריך לקיים כדי שיסור הערוב, הוא חוזר בו.

ולבסוף, במכת הדבר (ט, ז):

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם.

פרעה רואה בחוש שזהו דבר ה', עובדה שהוא לא מת ממקנה ישראל עד אחד. כעת הוא רואה את השליטה המוחלטת של ה' במציאות, אלא שבמקום לשמוע את דברו המתגלה אליו, הוא בוחר, בפעם החמישית, להכביד את לבו. מכאן ואילך, ה' כבר יכביד את לבו. דבר ה' הוא שפרעה לא יוכל לשמוע את דבר ה', כפרעה בימי שרי שסירב לשמוע את דבר ה'. אברם שומע את דבר ה' במציאות, וכך בניו, שבעת צרתם "ותעל שועתם אל האלהים", הם מבינים את המציאות ומבינים שהיא מכוונת אותם בשם ה' לקרוא בו. זה לעומת זה עשה האלהים, וכאברם וישראל, כך הפרעונים של ימיהם. פרעה של ימי אברם, הוא פרעה של ימי בני ישראל במצרים, ושניהם מסרבים לשמוע את דבר ה' המתבטא במציאות. וכך הוא דבר ה' המתגלה במציאות, בדור אחד נוטע עץ שיביא פירותיו לדורות רבים אחריו, ועלינו רק להיפתח לשמוע את דברו.

הערות שוליים

1. ובאמת לפי הדעה שאומרת ש"לך לך" היינו "להנאתך ולטובתך", לא קשה כל כך, שהרי כל מטרת שהייתו של אברם בארץ (ולאחריו כל צאצאיו) היא להנאתם ולטובתם, וממילא יתכן שאם ישנו רעב ומישיבת הארץ לא צומחת הנאה וטובה, אין חובה להישאר בארץ (ואולי זו עומק ההיתר לרדת מהארץ בעת רעב).

   ↩