סכת רחמים לחג הסוגות

סכת רחמים

לחג הסוכות

לאחר שיונה מוסר את דבר ה' אל אנשי נינוה, הם חוזרים בתשובה, ומסופר (ג):

(י) וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה:

יונה לוקח את זה קשה (ד):

(א) וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ: (ב) וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּה ה' הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה: (ג) וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי: ס (ד) וַיֹּאמֶר ה' הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ: (ה) וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר: (ו) וַיְמַן ה' אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה: (ז) וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ: (ח) וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי: (ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת: (י) וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד: (יא) וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה:

ליונה חורה, אך במקום לבקש רחמים על בריחתו תרשישה הוא קורא: "קח נא את נפשי ממני", מדוע? נראה שהוא לא מקבל את מידת הרחמים של ה'. ה' עונה על כך, נציע שבתמיהה, "ההיטב חרה לך", האם באמת מוצדקים כעסיך? ומחליט ללמד אותו על מה מושתתת מידת הרחמים שלו.

יונה יוצא מן העיר ועושה לו סוכה ויושב תחתיה בצל. לפתע ה' מצמיח לו קיקיון, "וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה", אך ברגע שהוא לוקח לו את הקיקיון, "וישאל את נפשו למות ויאמר טוב מותי מחיי". שוב ה' תמה, "ההיטב חרה לך על הקיקיון", ויונה לא מתבלבל, "היטב חרה לי עד מות!". ה' מסביר לו שאם הוא חס על הקיקיון, לא כל שכן שעל ה' לחוס על נינוה מרובת האדם והבהמה?

ננסה להבין את תפקידה של הסוכה בסיפור הזה. יונה עושה לו סוכה, "וישב תחתיה בצל", כלומר, כבר יש לו צל. מה זה גרם לו מבחינה נפשית? לעולם לא נדע, הדבר לא מפורש בכתוב. אלא שאז "וימן ה' אלהים קיקיון… להיות צל על ראשו… וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה", כאן מפורש שהוא שמח שמחה גדולה, ומכלל הן אנו שומעים לאו, שלפני צמיחת הקיקיון, יונה לא שמח על הצל שהיה לו.

אם כן, יונה שמח על הצל שה' נותן לו, והוא לא שמח על הצל שהוא נותן לעצמו. הסיבה לכך יכולה להיות מדוקדקת מהפסוק, "וישב תחתיה בצל" בסוכתו של יונה, לעומת "להיות צל מעל ראשו להציל לו מרעתו" בקיקיונו של ה'. במילים אחרות, יש צל שעניינו להצל על אדם, ויש צל שעניינו להציל לו מרעתו. נחדד זאת יותר: יש צל שהוא צל, ויש צל שהוא בית. יונה מרגיש ניכור מכל העולם, הוא שונא את הרשעים, אך הוא לא בורח מהם אל ה', כיוון שה' דווקא אוהב את הרשעים, אז לאן יש לו לברוח? לעצמו. הוא מתבודד, מסתגר, מכיר רק בעצמו.

אך זה לא יכול להמשיך זמן רב. אדם צריך בית. נטייתו של אדם איננה לא לאטימות ולא לפריצות, נטייתו לפתיחות. הוא צריך להיות באחדות מלאה עם ישויות נוספות, אחדות שמשמעותה איננה השתוקקות והתבטלות, אלא אחדות שמשמעותה היא אהבה מתוך עצמיות, שלמות אישית, המאפשרת לו לא לבלוע את הצד השני ולא להיבלע בו, אלא לאהוב אותו, לחשוף את האחדות היסודית שלהם.

יונה רוצה לבלוע את הצד השני, הוא רוצה שה' יעשה בדיוק את מה שהוא רוצה, לא יתכן שלה' תהיה עצמיות משלו. לחילופין, יונה רוצה להיבלע בצד השני, הוא לא מוכן לראות בצל שהוא עושה לעצמו צלו של ה', ולכן הוא לא שמח בצלו שלו, הוא שמח רק בצלו של ה', אותו הוא תופס כבית. בזה נבין גם את סוף הסיפור:

(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת: (י) וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד: (יא) וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה:

ההבנה הפשוטה כאן היא קל וחומר – אם אתה חס על הקיקיון שלא עמלת בו, אני לא אחוס על נינוה, אשר עמלתי בה? אך יתכן שיש כאן סתם חילוק – אתה, בשל הבנתך השגויה לגבי בית מהו, בשל חיפושך האגואיסטי צד שני לבלוע אותו או להיבלע בו, חס על קיקיון שלא עבדת בשבילו, שהוא רגעי עבורך, העיקר שהוא מספק עבורך איזשהו דחף נמוך. אני, לעומת זאת, חס על נינוה, כיוון שיש שם מעשי ידיי, כיוון שיש שם אנשים שאני אוהב ולא מוכן שיקרה להם שום דבר רע. רחמים, בית, הם הנכונות להתמסר, לא מתוך היבלעות, אלא מתוך אהבה. רחמים, בית, הם העונג שבביחד, לא מתוך בליעה, אלא מתוך שלמות. אכן, אין פלא ש"אחוס" משמש גם ל"ארחם" וגם ל"אלין".

כאן אנו מגיעים למצוות ישיבה בסוכה (ויקרא כג):

(מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: (מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:

נשים לב: בפסוק מב מתואר שעלינו לשבת בסוכות. הסיבה לכך מופיעה בפסוק מג, והיא כיוון ש"בסכות הושבתי את בני ישראל". אם כן, מדוע שה' לא יעשה לנו שוב את הסוכות הללו? למה שאנחנו נבנה סוכות שעניינן הסוכות שה' בנה? לאור דברינו מאוד מובן – יונה לא ידע לשמוח במעשיו שלו, כיוון שהוא לא ראה את עצמו אחד עם ה', ולכן אם הוא בונה סוכה, הוא זה שבונה את הסוכה ואין לו שום סיבה להרגיש בסוכה הזו בבית עם ה'. טעותו היא בדיוק זו – מעשיו הינם מעשי ה' ומעשי ה' הינם מעשיו. צלו צלנו, צלנו צלו.

לאור זה, יתכן שהציווי בסוכה איננו בכלל לשבת בסוכה, אלא הוא לשבת בסוכה, "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל", כלומר, הציווי הוא לשבת בסוכה שאנחנו בנינו, ולהבין שה' הוא זה שמושיב אותנו בסוכה, כיוון שאנחנו והוא אחד, מעשינו אינם מעשיו, ומעשיו הינם מעשינו. ניסוח זה יכול לבאר לנו גם את הפרשייה בראה (טז):

(יג) חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: (יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: (טו) שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ:

"חג הסכות תעשה לך… באספך מגרנך ומיקבך", אנחנו עושים את החג הזה, ואנחנו עושים אותו בשל האסיף, בשל כוחנו ועוצם ידינו, "ושמחת בחגך", חגך שלך. היכן כל זה? "במקום אשר יבחר ה'", מדוע? "כי יברכך ה' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך", אנחנו אחד. מעשיו מעשינו, צלו צלנו, מקומו מקומנו, שמחתו שמחתנו.