חומות נופלות

חומות נופלות

לשבעה עשר בתמוז

חומות נופלות, הגנות מתמוטטות. העם שרצה להתבצר, להתייחד, להתעצם, פיתח בתוך עצמו תרבות אנשים חטאים, בדיוק כמו של אותם עמים מהם רצה להתפלג.

זה שפנה אל עגל זהב כיוון שרצה להגשים את שמוגשם בלבו, יישברו לוחותיו, עליהם נכתב "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".

זה שהכחיש בכל תוקף את זיקתו הנצחית אל מקורו, יבוטל הביטוי לכך, התמדי.

זה שתורתו שלו לא הייתה נר לרגליו אלא כאסקופה הנדרסת, תישרף תורתו להורות על זמניותה לעומת הנצח של האין סוף.

זה שהיכלו היה מלא צלמים מהותיים, גם אם לא פסלים, ביטויים למורת רוחו ממלכות שמים וארץ, כעת יועמד צלם בהיכלו.

כך הם פני הדברים, כאשר מביעים חוסר שייכות למקור הכל, מאבדים את הגבולות הטבעיים הבריאים, מגביהים קירות מיותרים, מטשטשים את ההבחנות תוך יצירת הפרדות.

העם שאמור היה להוביל את כל העמים אל אותו מקור הכל, לגלות בפני כולם את אותה אחדות מלאה בין הסוף לאין סוף, הושפע מהם בין רצה בין לא רצה, ונטייתם המפרידה והמצומצמת, הפגאנית והמגשימה, חדרה לעורקיו והרעילה אותם. בתוכו חטאים איומים שוררים, בקרבו שנאת חינם יוקדת כאש להבה.

ואז בא הקול הקורא מתוך ההפטרה:

דרשו ה' בהמצאו; קראהו בהיותו קרוב.

היאך נמצא הוא? איך קרוב הוא לכאן, אל רמות ותולעות מהלכות, אל מי שניתקו עצמם ממנו ובחרו בארח החיים הנמוך ביותר לחיותו, ארח חיים ללא משוש חיים? אכן כן, נמצא הוא, קרוב הוא, לא יתכן אחרת, האין סוף כולל הכל, גם את הסוף הכי סופי, אפילו זה שסבור כי ניתק עצמו מן האין סוף. שום בריה לא יכולה להתחכם ולומר שבינה לבוראה כלום ושום דבר, הרי מעצם התחכמותה ואמירתה עולה כי יש בה ממלא כל עולמות שמזרים לה חיים בכל רגע ורגע. היא ובוראה אחד הם, הוא מקיף אותה וממלא אותה, היא לא יכולה להיות מנותקת ממנו, היא יכולה להרגיש זאת, היא לא יכולה להיות זאת.

כך העם השלם, זה ששקע עד צוואר במלחמות אחים ובשלושה מעשים שלא ייעשו, שהיה עליו לגלות את אחדותו המלאה של העולם אל בוראו, לא יכול לטעון שהנה, ניתק הוא מאלהיו, הוא יכול להרגיש זאת, הוא לא יכול להיות זאת. לכן חומותיו נופלות, לכן הגנותיו מתמוטטות. לפתוח אותו למה שמעליו, למה שבתוכו, להראות לו את ייעודו, את עניינו, את מגמתו, את מה שהוא עושה כבר עתה ברמה נסתרת בה אין לו השגה כעת. אמנם לכשייחשף אליהם, מיד יגלה את אחדותו המלאה ויפיצנה לבין האומות.