המיוחד בעשרה בטבת

לק"י

ו טבת ה'תשעח

המיוחד בעשרה בטבת

שאלה גדולה היא מדוע נקבע עשרה בטבת כיום צום, הרי בו רק החל המצור שחולל את החורבן, אך עוד לא אירע חורבן ממשי.

מלשון הרמב"ם, "ביום זה סמך מלך בבל על ירושלים והביאה במצור ובמצוק", אפשר להבין שבעצם המצור והמצוק נעוצה סיבת קביעת הצום. לפי זה, עצם המצור, כך הוכח היסטורית, הוא ראשית החורבן, שכן אין לעיר מה לעשות כאשר צרו עליה. מתישהו, אם יהיה הצר בעל סבלנות, היא תיפול. ואולי יותר מהותית, המצור מבטא במהותו את החורבן, כיוון שהעיר הנצורה נטולת אוטונומיה במהות.

נציע אפשרות נוספת. ניתן לראות שבין שלושת צומות החורבן הראשונים ישנו פער של פחות משלושה חודשים. הצום הרביעי המתרחש בחודש העשירי, הוא צום עשרה בטבת, הוא הצום היחיד בתשעה חודשים שלמים של חוסר ביום התייחדות עם זכרון החורבן. במובן הזה, ייתכן שהנביאים ניסו לעטוף את כל השנה בזכרון החורבן על מנת ליצור בלב הגולים חיים בצל המקדש שאיננו, ולכן קבעו יום שבאמת בפני עצמו לא מצדיק צום שכן הוא רק מסמל תחילת תהליך שאת שיאיו אנו מציינים בצומות אחרים, אך זה כיוון שהם חיפשו יום בעל משמעות הקשורה למקדש באמצע תשעת החודשים הללו של תשרי עד סיוון.

לפי דברינו אלה, ניתן להסביר את דעת האבודרהם המובאת בבית יוסף, לשיטתו אם היה יוצא עשרה בטבת בשבת היינו צמים בה, ולכאורה הדברים תמוהים, מה מיוחד בעשרה בטבת. לפי דברינו, ניתן להסביר שבכל יתר הצומות ישנה פחות חשיבות ליום ויותר חשיבות לאירוע. לכן ניתן לדחות את תשעה באב החל בשבת או להקדים את שבעה עשר בתמוז, הרי החשיבות איננה בעצם היום, אלא באירוע. לעומת זאת, בעשרה בטבת באמת עצם האירוע הינו בעל פחות חשיבות, אך היום הוא קריטי, כיוון שכל התקנה מלכתחילה רק חיפשה יום בו יהיה אירוע ספציפי אותו ניתן יהיה לציין ביחס לחורבן הבית באופן כללי.