אחד יחיד ומיוחד לחי אלול

אחד, יחיד ומיוחד

לשמונה עשר באלול, יום הולדת הבעש"ט

מנהג מוזר מאוד הוא ציון יום הולדת הבעש"ט. ממתי אנו עושים דברים כאלה? ציון יום פטירת צדיק מנהג ותיק הוא, אך ציון יום הולדתו חריג. כדי להבין זאת, נשאל מדוע בכלל אנו מציינים יום פטירת צדיק ולא את יום הולדתו. התשובה, כך נציע, היא ש"דבריהם הם זכרונם", אנו לא מדברים על עצם חייהם של צדיקים, אלא על דבריהם, ואותם אנו לא יכולים לציין ביום הולדתם, אז דבריהם לא החלו להתפשט בעולם, אלא נציין אותם ביום פטירתם, אז דבריהם סיימו להתפשט בעולם.

לפי זה, אם אנו מציינים את יום הולדת הבעש"ט, זה כיוון שיש לנו עניין לציין את עצם חייו של הבעש"ט. הבעש"ט לא כתב כלום, לבעש"ט אין דברים, לבעש"ט יש חיים. לכן הבעש"ט גם התעניין בחיים, ביהודים עצמם, בברכה על הגשמיות שלהם.

שלוש רמות הן להשקפה על היחס בין העליונים לתחתונים. האחת, ישנה נפרדות בין העליונים לתחתונים, יש ביניהם יחסי גומלין, אך הם יחסים בין שניים נפרדים (רמת הנפרדות). השניה, העליונים והתחתונים אינם אחד, אך הם פועלים במישור אחד, אך יש תנועה מסוימת מכיוון אחד לכיוון השני (רמת השניות). השלישית, העליונים והתחתונים אינם אלא אחד. לפי זה, התנועות השונות אינן משמעותיות, יתכן שיש גם וגם, מה שיש לחדד הוא רק עצם האחדות (רמת האחדות).

מהבעש"ט יצאו תנועות רבות. חלק ניכר מהתנועות היו ברמה האחת. חלק מהתנועות היו ברמה השנייה. בריז'ין התנועה מלמעלה למטה הביאה את הריז'ינר הקדוש להבין שכל ישראל בני מלכים הם, ולכן כפי שה' נע מלמעלה למטה, כך גם עלינו לנוע מלמעלה למטה, לגלות את הקודש שבתוך המציאות, ולנהוג כבוד בעצמנו. באיז'ביצא (וגם בקרב בעל הסולם ותלמידיו) התנועה מלמטה למעלה הביאה את מי השלוח להבין שכל ישראל משתוקקים לה', אך הם לא משתוקקים מתוך נפרדות, אלא מתוך אחדות, ה' צריך בתוכו גם חוסר. בחב"ד אנו מוצאים את שתי התנועות הללו דרות בכפיפה אחת, אך הן מהוות סתירה, תהום פעורה בין חוויתו של האדם את ההתמגנטות שלו לאין סוף לשליחותו לעשות לו דירה בתחתונים.

הבעש"ט היה מספיק גדול כדי שאותן רמות שונות תנבענה מתוכו. הרמה הראשונה והרמה השנייה הן פרשנויות נכונות לתורתו, אך חלקיות. הרמה השלישית, אותה הביע הבעש"ט, לא רק רואה אחדות של העליונים והתחתונים כאשר ביניהם שניות (הרמה השנייה), אלא היא רואה את האחדות שלהם אפילו כאשר ביניהם נפרדות (הרמה הראשונה). הבעש"ט לא היה צדיק כיון שהוא אמר מה למעלה ומה למטה או כיון שהוא אמר איך הלמעלה מגיע ללמטה וההפך, אלא כיון שהוא אמר שמה שלמעלה ומה שלמטה אינם אלא אחד.

כאן אנו מגיעים לתחילת דברינו. מדוע אנו מציינים גם את יום פטירתו, אך גם את יום פטירתו? כאמור, הבעש"ט רואה עניין גם בחיים עצמם, אך העניין הזה איננו עניין מתוך היות החיים קשורים למה שמעליהם, אלא לכך שהם ומה שמעליהם אינם אלא אחד. לכן אנו מציינים לא רק את יום הולדתו, שכן הוא לא נתן ערך רק לחיים ולא למה שמעליהם, אלא הוא נתן ערך גם למה שמעליהם, אך לא היו אלו שני ערכים שונים, אלא ערך אחד. "אימתי קאתי מר? לכשיפוצו מעינותיך חוצה", מלך המשיח יגיע, כך לימד הבעש"ט, לא כאשר הפנימיות תצא החוצה, אלא כאשר נגלה כי מאז ומעולם היו הפנים והחוץ אחד, אחד יחיד ומיוחד.