המליכו לאל לאמרי שאול

המליכו לאל

לששה עשר בכסלו, פטירת האמרי שאול

לדור ודור המליכו לאל כי הוא לבדו מרום וקדוש (בשמונה עשרה של ראש השנה), יש לדעת אומרו כי הוא לבדו מרום וקדוש, משמע כאלו בא לפרש מה שאמר מקודם, והיה יותר נכון לומר כי הוא לבדו מלך, ויש לומר על פי האר"י הקדוש ז"ל בספר עץ חיים בראשו מבאר ענין בריאת העולם כדי להקרא מלך, כי אין מלך בלא עם, אבל שאר כל התוארים יתכן היו גם לפני הבריאה, עיין שם באריכות, זה שאמר לדור דור המליכו לאל, היינו שבכל דור ודור אנו חייבים לשבח ולפאר ליוצר כל ולתת לו כתר מלכות, ודבר זה יש בידינו לתת לו כי אין מלך בלא עם, אבל השבח של מרום וקדוש היה לו תמיד, אף עת היותו לבדו בלא עם עד לא נברא העולם, על זה אמר כי הוא לבדו מרום וקדוש.

תפארת ישראל ד, עניני ראש השנה ב

אמנם צריך להקשות על דברי רבנו: אם כן, מדוע צריך בכלל להמליך את ה'? מה מוסיפה ההמלכה של ה' בידי נתיניו על פני היותו מרום וקדוש, הרי אם היותו מרום וקדוש מבטאת את ריחוקו באופן כל כך משמעותי, מדוע נדרשת בכלל הבחינה השנייה?

נקדים. הצדיק מרגיש לעתים כאילו הוא חסר משמעות, הוא חש שכל כוחותיו מתנקזים למקום שאין בו שום צורך, שכן הוא פועל את הפעול כבר, הוא טוחן קמח טחון. אם כל מטרתו של הצדיק היא להיות מרכבה לשכינה, להיות קרוב לה', הרי שבין אם ירצה ובין אם לא ירצה, הוא מרכבה לשכינה, בעבירותיו ובמצוותיו, הרי אין דבר שלא נעשה לפי רצון ה'. אם כל מטרתו להגביה את ה' למעלה למעלה, להיותו מרום וקדוש, להיות רחוק מה', הרי שהוא עושה זאת בכל מעשה ומעשה שלו, שכן זה הנכון וזה לא יכול להשתנות. אם כן, מהי משמעותו?

כאן מגיע האמרי שאול ומחדד: מטרתו של הצדיק איננה להיות קרוב ואיננה להיות רחוק, מטרתו של הצדיק היא להיות קרוב ומתוך כך להיות רחוק. הצדיק מתחיל בקרבתו לה', בכך שה' כמותו בדיוק, שגם אם הוא מרכבה לשכינה, הוא איתו בכל מקום ואין בו יסוד נשגב, ומתוך כך הוא ממליך את ה', מרחיק אותו ממנו, בחינת אין מלך בלא עם. במילים אחרות, רק מתוך הקרבה הבלתי-אמצעית לה' מצליח הצדיק ליצור פער של אינסוף, שכן עד עתה הפער לא היה אינסופי, הוא לא כלל גם את רגשותיו של האדם. רק לאחר שניתנה לאדם ההרגשה שהוא באמת קרוב, הוא יכול לדחותה מכל וכל ולהיות באמת רחוק. זוהי מעלת ההמלכה של ה' על פני היותו מרום וקדוש.