יח. על שיטת הרמא בפסיקה

על שיטת הרמ"א בפסיקה

לחי איר, יום פטירתו

שתי שיטות יסודיות הן בפסיקת הלכה: ההלכה כביטוי לעליונים וההלכה כביטוי לתחתונים. ההלכה כביטוי לעליונים שואלת מהו דבר ה', מה נאמר למשה בפסגת ההר, מהי הפרשנות הנכונה ביותר לסוגית הגמרא. לעמתה, ההלכה כביטוי לתחתונים שואלת היכן דבר ה' הזה מתבטא כאן אצל בני האדם, לא מה נאמר למשה בפסגת ההר אלא מה משה אמר לישראל למרגלותיו, לא מהי הפרשנות הנכונה אלא מהי הפרשנות המקובלת. שתי תנועות אלו הן השלכות של שתי עבודות ה' שונות, עבודת ה' שבמרכזה העליונים ועבודת ה' שבמרכזה התחתונים. לכאורה, כאן המבט הזה נגמר, אנו נותרים בדיאלקטיקה ובשתי תנועות שלשתיהן אנו מוצאים תופעות לרוב.

אמנם יש שהצליחו לשלב ביניהן, ויותר מכך, למצוא את מקורן האחדותי. רבי שמעון בר יוחאי, מנחה ספר הזהר, זו שרוחו ונשמתו אופפות את עולם הסוד, היה שרוי כל כלו במקורן האחדותי של שתי התנועות הללו, הוא הכיר את ההויה שמעל העליונים ושמתחת לתחתונית, הוא ידע בדיוק מה תפקיד כל אחד וראה איך הסוף והאין סוף שוהים במרחב אחד, איך גם השניות שלהם נובעת מאחדות יסודית. יום זה בו אנו נמצאים, שמונה עשר באיר, הוא יום פטירתו, והוא יום בו סגולה זו מתגלה ביתר שאת.

רבנו משה איסרליש, הרמ"א, שגם יום פטירתו שלו חל היום, היה במובן הזה ניצוץ נשמת רבי שמעון. כאשר כלם בחרו בין שיטת פסיקה זו לשיטת הפסיקה האחרת, החליט רבנו לבחור גם בזו וגם בזו. רבנו לא מחק את המנהג אך גם לא הציב אותו מעל ההלכה. רבנו בדרך כלל מחמיר לפי המנהג, אך לא מקל בו, הוא מבין את מקומו של המנהג, ההלכה כביטוי לתחתונים, כחלק מתנועת ההשפעה של העליונים, התחתונים כאן כדי לקבל, לכן אל להם להתנגד לתנועת העליונים, ההפך, עליהם לקבלה ולהעצימה, לתת להם משלהם, לשלוח אור חוזר שיאיר את המציאות הכי תחתונה, אך כאשר הם עומדים בסתירה אלו לאלו, הם יודעים לפנות את מקומם.

הבנת מקורם האחדותי של העליונים ושל התחתונים, בהויה המלאה, מאפשרת לכל צד לתפוס את מקומו המדויק, ובכך להצליח לחדד דוקא מתוך השניות, את האחדות המלאה בין העליונים לתחתונים, בין ה' לישראל, שעל ידי התורה שביניהם, הם אחד, וכפי שמקובל בישראל שהשותף לרבנו בבעלות על ההילולא אמר, "קודשא בריך הוא, אוריתא וישראל חד".