טוב שם משמן טוב

טוב שם משמן טוב

לשביעי בסיון, יום פטירת הבעש"ט

בספר מנרת זהב מובאות שתי מסורות הקשורות לבעש"ט. האחת, מיוחסת לו, והיא בפרשת מצרע (בהערות):

אמר הבעל שם טוב שמה שזכה לכל המדרגות שלו הכל הוא בעבור שהתמיד בטהרת המקוה תמיד.

השנייה, מובאת כסגולה, בפרשת בהר:

בספר בארות המים כתב וזה לשונו קבלה בידינו מפי צדיקים יסודי עולם נשמתם עדן שטוב להזכיר את הבעל שם טוב הקדוש כל מוצאי שבת קודש ולספר משבחיו ומתהלוכותיו וזהו סגולה להצלחה בכל השבוע לכל ענינים הן בגוף והן בנפש.

ננסה מעט להעמיק מסורות אלו. הבעש"ט נפטר בז סיון, מוצאי חג השבועות. שבועות הוא קביעא וקיימא, כיוון שהתורה היא קביעא וקיימא (תתקעו דורות טרם בריאת העולם), לנקודת הראשית, וכן בכורים הם קביעא וקיימא, שכן גם הם משתייכים לנקודת הראשית. עוד אמר לי אביתר קירש ששבועות הוא קביעא וקיימא כיוון שהוא בדיוק ארבעים ותשעה ימים אחר הפסח, בחינת קביעא וקיימא, ונראה יותר מכך, שפסח הוא קביעא וקיימא כנודע (ממחרת השבת), וממילא ארבעים ותשעה (כמו ימות השבוע, שבעה שבועות) ימים אחר הפסח אף הם קביעא וקיימא. אם כן, יוצא מתרי ותלת טעמי ששבועות הוא קביעא וקיימא.

דבר שהוא בחינת קביעא וקיימא משתייך לנקודת הראשית, וממילא הוא גם משפיע על כל המכלול, גם על מה שלא נראה שייך לנקודת הראשית. יש עניין לדבר בשבח הבעש"ט במוצ"ש, כיוון שמוצ"ש הוא יציאה מחממת הקודש אל שדה החול. הבעש"ט נפטר בזמן היציאה משבועות, שהוא כאמור קביעא וקיימא, כי זהו עניינו – היציאה מן הקודש אל החול. זהו שבח הבעש"ט.

בזה תובן התמדתו בטהרת המקווה, שתמוה איך יתכן הדבר להתמיד כל היום בטהרת המקווה, וכי הבעש"ט לא יצא מהמקווה לעולם. אלא יש לומר שמהות המקווה היא הטהרה מתוך הטומאה, ומי שלא נטמא לא צריך להיטהר, וכל מה שעושה המקווה תלוי בהיטמאות, המתחוללת בעקבות היציאה מן הקודש אל החול, מהאזור הקבוע והקיים, אל האזור המסופק, הנתון בסימן שאלה, זה שאולי יכול להיות גורם לטומאה ולמוות. הבעש"ט לא חשש, הוא יצא לשם כי הבין שגם שם מקומו של עולם. טוב שם משמן טוב. טוב שם משמן, כיוון שבעל השם הוא גם בעל השמן.