ברך עלינו

ברך עלינו

לשבעה בחשון

שני נוסחים מקובלים הם בישראל לשאילת גשמים, "ברך עלינו", שהיא ברכה ארוכה ורחבה הרבה יותר מהברכה אותם אומרים בשאר ימות השנה, ו"תן טל ומטר" במקום "ותן ברכה" שאומרים בשאר ימות השנה. הנוסח השני מאוד מובן, הרי הוא חלק מברכה שעניינה בקשת השפע האלהי, ופשוט בזמן שיש שאילת גשמים מבקשים כחלק מהשפע האלהי גם טל ומטר. אך הנוסח הראשון מעלה תהיה – מדוע ליצור ברכה נפרדת לחלוטין?

הקיץ קרא לנו לצאת החוצה, להתרחב אל המציאות ולהעלותה, לתקנה ולשכללה. עשינו זאת יפה מאוד, אך במובן מסוים, איבדנו את האינטימיות שלנו עם אבינו שבשמים. הפכנו להיות קצת יותר מדי דיפלומטים שלו ופחות מדי בנים שלנו. אנו מקיימים את מגמתו אך לא חיים את קרבתו. האביב, בו חלה הגאולה השלמה ובו התרחשה יציאת מצרים, מבטא את האיזון בין ההתכנסות להתרחבות, בין המגמה לקרבה, כיוון שהפנים הגדוש שבנינו בהתכנסותנו עכשיו יוצא במלואו החוצה.

כעת עלינו לחזור ולהתכנס. לשוב אל השפע הישיר, זה שמורגש רק בחושך, שכן באור השמש הקיצי אנו יוצאים החוצה ופועלים. אנו שבים אל התלות. ננסה לחדד בנו את תחושת התלות. ננסה להמעיט בכוחנו ולהרבות בכוחו. כעת עלינו לשוב אל הגשם, לשוב אל הקרבה הישירה והבלתי-אמצעית. בשונה מהאור שהוא שפע הקיץ ולא ניתן לתפיסה על ידינו, כיוון שאנו לא בעולם שלנו, הגשם יורד אלינו מלמעלה למטה ונכנס למאגרינו, לבתינו ולגופינו, מחיה אותנו מבפנים.

אפשר שהנוסח הראשון חולק בדיוק בנקודה זו. הברכה הנפרדת, הארוכה והרחבה הרבה יותר מבטאת את מיוחדותה של שאילת גשמים. שאילת גשמים איננה עוד בקשת שפע, היא בקשת קשר גלוי. טיפות הגשם היורדות מן השמים מדמות את הקשר בין עליונים לתחתונים, את הרצון להשפיע של העליונים ואת הרצון לקבל של התחתונים. הסגולות של מי הגשם הראשון רבות, וניתן להסביר זאת על ידי סברה זו: הם מבטאות חזרה לקשר אחרי זמן ארוך, קיץ שלם, של נתק מסוים.

הברכה השנייה תהיה הרבה יותר ארוכה והרבה יותר רחבה, ובעיקר נפרדת. אי אפשר לתאר את השפע האלהי הסובב כפי שאנו מתארים את השפע האלהי הממלא. שפע של קרבה לא ניתן להיות דבר שאותו אנו שואלים באותה שאילה שבה אנו שואלים שפע של מגמה.