מִלְחָמָה לַה בעמלק שבת זכור

מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק

שבת זכור לאור הפטרתה

הנביא (שמואל א, יד) מספר:

(כ) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה' וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי: (כא) וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל:

נציע שלא נחלקו שאול ושמואל במחלוקת במהות עבודת ה' (וכפי שבדרך כלל מנסים להעמיד), כי אם במחלוקת במהות היחס לעמלק. נשים לב. שאול לא חושב כי חפץ לה' בעולות וזבחים בפני עצמם, הוא רוצה לזבחם לה' בגלגל. יותר מכך, הוא רואה את עצמו לא כמרצה את ה', אלא כשומע בקולו, כשליחו. לכן שאול מבין כי צריך לראות בכל סיטואציה היכן ה' מתגלה אלינו, צריך להעלות ניצוצות מכל מקום ומכל זמן, מכל פינה ומכל זוית שבהויה. שאול מעוניין לראות מה טוב בכל הסיפור. הוא מקבל פקודה ברורה מאוד (ג):

עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר:

אך הוא לא יכול להבין בה את פשטה, שה' רוצה להחרים את עמלק, להשמיד אותו, לא להותיר ממנו כלום. לכן הוא דוחק שכוונת ה' לומר שאת הרע בעמלק צריך להעלים, אך לא את הטוב, ולכן הוא מוצא דברים שבעיניו נראים כטובים. הוא זורם עם רצון העם, כיוון שהוא מבין שגם בדבר ה' שבעם יש אמת, ולא רק בדבר ה' אצל הנביא. צדק שאול בסברתו העקרונית, אלא ששמואל עונה לו שכאן ספציפית הוא טועה. מה גרם לו לטעות? העובדה שהוא לא באמת שמע בקול ה', בדברו שבנבואה ובתורה, הוא רק חיפש להשמיע את דבר ה' מתוך המציאות. הוא לא טעה בעצם ההבנה שיש דבר ה' שבמציאות, הוא טעה בכך שהוא לא קרא את דבר ה' שבמציאות מתוך דבר ה' שבנבואה.

אמנם עוד לא ענינו על השאלה המתבקשת: מדוע כאן ה' לא מקבל סברה זו? מדוע כאן אין דברים לקחת מעמלק? התורה בספר דברים (כה) מלמדת את זכירת עמלק:

(יז) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: (יח) אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: (יט) וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח:

עמלק פונה אלינו מתי שאנחנו קרים, מתי שאנחנו עייפים, יגעים ולא יראי אלהים. עמלק לא מאתגר אותנו, הוא מזנב בנו כל הנחשלים אחרינו. לכן אנחנו יכולים לנצח אותו רק בהניח ה' אלהינו לנו, רק כאשר אנחנו חדים ומכווני מטרה, לא כאשר הוא יכול להשתמש באותה טקטיקה איומה נגדנו. עלינו לזכור את עמלק, עלינו להפנים אותנו, כיוון שלא נצליח להעלים אותו מחיינו ברגע הציווי להעלים אותו מחיינו, עלינו יהיה להתמודד איתו רק כאשר אם נפנה אליו, תהיה זו התמודדות ולא הכנסתו אותנו לתוך רשת הרשע שלו.

אין ניצוצות להעלות מעמלק, כל כולו רע, הוא לא מנסה להציע אמת אחרת, הוא מנסה לפרק כל אמת, כל מוסד, כל מרחב של קודש. הוא מנסה לטשטש את הגבולות, לומר שכולם אותו דבר, הוא מנסה להרוס אותנו מבפנים, דרך אותם נחשלים-נחלשים שהאמת שלהם לא איתנה בלבם ואין להם איך לחשוף כי מתק שפתיו איננו אלא קריאת מלחמה אכזרית.

אך מדוע טעות כה נקודתית זו עולה לו לשאול במלוכה? מדוע ה' מואס בו מהיות מלך? במלחמת עמלק (שמות יז) משה מצווה:

(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: (טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי: (טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר:

מיהו שימחה את זכר עמלק? רק ה', "מחה אמחה את זכר עמלק", עלינו רק לזכור זאת, פן ניפגע ממנו. אין כאן ניצוצות להעלות, לכן ה', בכבודו ובעצמו, זה שמגיד מראשית אחרית, זה שיודע איך הכל עתיד להתהפך לטובה, ימחה את זכר עמלק, כיוון שהוא זה שמנסה לפרק את הנחת היסוד שיש ראשית ושיש אחרית, ושיש טוב ושיש אמת. מלך ישראל בישבו על כס ה' צריך לנהל מלחמה זו בסיוע השמים, ואם הוא לא עושה זאת אלא עושה ההיפך, הוא מאבד את יכולתו להיות חלק ממלכות שמים בעולם. אכן, מלחמה לה' בעמלק.

לפי זה, יוצא שהמתודה הטועה של שאול (מן הסתם גם כאן יש אמת) היא גם התוכן הטועה שלו (מן הסתם גם בעמלק יש אמת), והיא גם עומק טעותו (אין אמת בעמלק הסובר שבכל דבר יש אמת, וכל האמיתות צריכות לצאת מהנבואה, מדבר ה' שמלמעלה למטה).