קול דממה דקה לששה בכסלו

קול דממה דקה

לששה בכסלו, יום הולדת מורנו הרב אליהו חיים

אין גזירה יוצאה מפי הקדוש ברוך הוא אלא בהסכמת צדיקי הדור [שהם בית דינו] כמו שמובא (אידרא רבא קמ"ב ב) סוד ה' ליראיו ועד דלא אסכימו לא נחתין דינין לעלמא. ואיך יהיה זה והלא הם אדרבה מתפללים בעדם, רק שהוא בענין אחר הדומה לו כענין שהיה בדוד המלך ע"ה בכבשה [וירמיה היה בבני ענתות, וגלות עשרת שבטים היה ישעיה בשבנא, ואברהם אבינו בסדום הוא במה שהפריד לוט מקודם וכן הכל ואין כאן מקום להאריך]. ולכך צריך שמירה בזה שלא יצא לעולם דבר רע מפיו ולכך הצדיק נתפס ובהדי הוצא לקי כרבא ובודאי הכל במשפט רק שהוא כנזכר לעיל מפני שהסכים והוא גרם לפורענותם ולכך ממנו מתחיל כדאיתא בבבא קמא (צ"ב א) כענין מדה טובה שאמרו (שם) במתפלל על חבירו וכו' נענה תחילה. ולא היה צדיק שניצול מזה לגמרי רק משיח ואין כאן מקום להאריך עוד.

צדקת הצדיק פז

את סוד ה' ליראיו היינו יכולים להבין כשהותם של צדיקים בהיכל המלך, ההיחשפות שלהם לסודותיו, ואולי אפילו החידוש בהם, אך אנו רואים כאן שהצדיקים הללו לא רק שוהים בהיכל המלך, אלא הם מסבים על שולחנו, קובעים, מסכימים ומתנגדים. ההבנה הזאת יוצאת מכך שהצדיק הוא יסוד, כיוון שהוא יסוד, לא משנה מה יוצא מאור אינסוף אל הכתר ודרכו למטה אל שאר הספירות – הוא יכול לעצור הכל אצלו. הוא יכול לקחת הכל אליו, והוא יכול גם לעצור הכל עוד לפני שהוא מגיע אליו, פשוט להיסגר. זהו הצדיק.

לעומת ר' צדוק, נפש החיים לא מייחד את הצדיק, ולהיפך, הוא מתאר את מה שאנו רגילים לראות אצל ר' צדוק ואצל ר' אלימלך (ואצל נוספים) כמעלות הצדיק, דווקא כמעלות האדם הפרטי, וממילא יוצא שלא כתפיסה הפשוטה, הרואה את החסידות כיותר עממית, אלא דווקא החסידות יותר אליטיסטית במובן הזה. נראה שסברת נפש החיים היא שהצדיק הוא רק צינור, אין לו שום עמידה עצמאית. נכון שהוא תחנה חשובה בדרך, אך הוא רק תחנה, ונפש החיים לשיטתו המסירה כל עמידה עצמאית מהפרטים.¹

מכל מקום, עולה השאלה איך יתכן שקורים דברים נגד רצון הצדיקים, שהרי עינינו הרואות שקורים דברים רעים, ואיך יתכן, הרי הצדיק מתפלל נגדם! עונה ר' צדוק: קורים דברים רעים בשל חוסר הזהירות של הצדיקים, "ולכך הצדיק נתפס", נציע שכוונתו היא שכך קורים דברים רעים גם לצדיק. אם חשבנו שהצדיק הוא יסוד, הוא מעל המלכות, אז עכשיו אנו מגלים שיש מעל שניהם כתר, דרכו מגיע ההשפעה האלהית כפי שהיא כאשר ה' בוחר לא להיוועץ בצדיקים. איך יתכן? הרי הצדיק מסב על שולחנו של ה'! נכון, ה' קרוב אליו מאוד, אך עדיין, ה' רחוק ממנו מאוד, כפי שהוא קרוב אלינו מאוד ורחוק מאיתנו מאוד גם יחד. הצדיק הוא אדם רגיל לגמרי, לאחת מהבחינות.

אמנם טעות תהיה להדגיש רק את הנקודה הזו, את המלכוד שבצדיק, שכן ברור שהמציאות הבסיסית של הצדיק היא מציאות טובה, הרי הוא צדיק. לכן עלינו לראות את הצדיק כנמצא בין עליונים לתחתונים, בתווך, תמיד. הוא מצד אחד הכי למעלה ומצד שני הכי למטה. זה מאפשר לו הרבה, ומצד שני נותן לו אחריות כבדה. רוב הצדיקים לא מצליחים לחוות כך את העולם, ולכן הם מביאים, לצד השפעה חיובית רבה, השפעה שלילית, לא עלינו.

ישנו הצדיק שמצליח לחוות כך את העולם, וממילא מצד אחד, הוא משתמש באפשרויות הגדולות הללו, ומצד שני, נזהר מאוד פן השפעתו תהיה לרעה, בטעות ובכשלון לשון. כל מילה הוא בורר כדי לא להפיל את כל העולם עמו, וכל מעשה שלו מחושב מהעולמות העליונים עד לעולמות התחתונים. יש צדיק שהוא נשמת הדור, זה המצליח להביט על המציאות נכוחה, בדיוק כפי שהיא, ולהשפיע עליה מרום מעלה, מהמציאות המקבילה שלה, שאת ביטויה המאוד מסוימים אנו רואים כאן. זהו הצדיק המדויק. הצדיק הזה מבין כמה הוא נוכח בכל העולמות, כמה הוא נותן, וכמה הוא מקבל, כמה יש לרב ללמוד מתלמידיו, כמה התנועות הללו אינן דיכוטומיות כפי שרגילים לחשוב.

הצדיק המדויק הוא בבחינת אליהו בגלגולו השני. אליהו בנוקשותו כלפי ישראל הביא קללה גדולה, בצורת, שהיא ארכיטיפ לניתוק בין ישראל לאביהם שבשמים, למוות. שמינו היו כברזל באותה תקופה, מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. אמנם אותו אליהו, לאחר שה' מבהיר לו כי לא ברעש ה' כי אם בקול דממה דקה, בקול דממה מדויק, בהבנה שלא תמיד הלכ חייב להיאמר במפורש או בכלל, בקול זהיר אך שלם, מלא ועוצמתי לא מתוך גסותו אלא מתוך עידונו ומתוך עומקו הפשוט. אליהו זה כבר לא מביא מוות ריחוק בין ישראל לאביהם שבשמים, אלא לחיים.