עבדך ערב את הנער לפרשת ויגש

לק"י

כח כסלו ה'תשעח

עבדך ערב את הנער

לפרשת ויגש

כאשר מגיעים האחים ליוסף, הוא מחפש ביניהם את אחיו-בשרו-דמו, הוא בנימין, והוא לא מוצא אותו. בראשו רצה תיאוריה: אולי מלחמתם של אחיי בי אינה מלחמתם בי, כי אם מלחמתם בבני רחל, ואולי אחרי מכרם אותי, הם מכרו גם את בנימין! הם אומרים לו: כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים. מדייק יוסף מדבריהם: כולנו, היינו כל העשרה, הם בני איש אחד. הבן האחד עשר הוא אני, והבן השנים עשר אינו אלא בנימין. היכן הוא? הם הרגו או לכל הפחות מכרו גם אותו! לכן הוא אומר להם: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת. אם הסיפור היה נגמר כאן, הרי שיוסף לא רק שלא היה נותן להם את שברם, אלא אפילו נוקם בהם.

אלא שלפתע האחים עונים לו: וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ. יוסף יודע בדיוק עם אילו אנשים הוא מתעסק, והוא לא מסתפק בהצהרתם: בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה. בזאת תבחנו. במשפחה בה אח מוכר אח, תיתכן מציאות עקומה בה אח לא מאמין לאחיו, אלא בוחן אותו.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ. וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם. אחים מביעים חרטה על המעשה הנורא שהם עשו. אך החרטה משמעה קבלת האחריות על המעשים שנעשו, ולא קבלת ערבות אמיתית על בני המשפחה. אין לזלזל בה כלל, כיוון שהיא מבטאת את ההיפך מההכחשה וההדחקה שאפיינו את מדיניותם עד עתה. תכונות אלו מתבטאות בדרך ההריגה בה הם בוחרים להשתמש – הזנחה בבור, כך שהם לא יצטרכו להתעסק בקבורתו. אך יוסף דורש מהם את אותה ערבות אמיתית. במובן הזה, המליץ בינותם, יש ביניהם פערי שפה. הם לא מדברים איתו, הם לא יכולים לתקשר אחד עם השני. הם אמנם מבינים שהם פגעו בו ולכך מגיע להם שייענשו, אך קשר חיובי הם לא יצליחו לבנות. כך יוסף סבור בנקודת הזמן הזו.

לאחר שהם חוזרים לכנען וחוזרים שוב למצרים, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי. וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת. המילה אחיו יכולה להיקרא כמתייחסת לבנימין וכמתייחסת לכלל האחים. אציע שהסופר מתכוון לרמוז לשתי המשמעויות של המילה. יוסף רואה את בנימין, אליו נכמרו רחמיו, ומתוך זה, נכמרו רחמיו אל כלל אחיו. הוא משתכנע שהם לא מכרו את בנימין כפי שהם מכרו אותו. כלומר, הם לא עשו לו מעשה שלילי. אך עדיין, הוא לא מוצא את אותה ערבות, את אותו קשר חיובי.

לאחר שמביים יוסף את גניבת גביעו על ידי אחד האחים, האחים אומרים: אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת. יוסף אומר לעצמו: כאן ייבחנו האחים. היאך יגיבו למות בנימין? וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן. וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם. קריעת בגדיהם מבטאת את קרבתם, שכן כך עושים קרובים של אדם בגין מותו. כנים היו, הם אכן אחים.

אם כן, הוכח שהם אכן ערבים זה לזה. אך מה הם מוכנים לעשות עבור אחיהם? וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ. וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם. הצדק עם יוסף לכאורה – בנימין הוא הגנב, הוא והוא בלבד. מדוע שייענשו גם היתר? אם יודו לסברה זו האחים, הרי שהם יהיו צודקים, אך הם לא יהיו ערבים אמיתיים, גם בצרה, ולא רק כשקל. הם יתנהגו האחד עם השני כרחוקים, שכן קרובים לא מדברים בשפת הצדק, כי אם בשפת החסד.

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה. ניתן להבין שאכן האחים לא דיברו אלא בשפת הצדק, ורק יהודה הוא הצדיק בסדום. אך ניתן להבין אחרת – יהודה הוא המנהיג הכריזמטי, אך במהות, כל האחים ניגשו ליוסף, שהרי כמה פסוקים לפני כן נכתב: וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף. יהודה מממש את רצון כלל אחיו.

יהודה בשם כל האחים אומר ליוסף אודות בנימין: כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר. יש ביניהם ערבות אמיתית. כל האחים נכנסים תחת בנימין ומוכנים לשאת בעונשו בעצמם. בנקודה הזו, לֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק. ברגע אחד, הרגע שבו הוכחה ערבותם של אחיו כלפיו דרך ערבותם כלפי בנימין אף בשעות הקשות, התפרצו כל הרגשות.

וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. איש, כפי שלימדנו מורנו הרב אחיה בן פזי, איננה מילה נרדפת למילה אדם, כי אם לצירוף אדם חשוב. לאורך מפגש האחים עם יוסף ועם דיבורם עם אביהם, הם כינו אותו איש (וכך הוא גם כינה את בנימין לעיל), שכן הוא היה מרוחק מהם, גדול מהם. כעת הוא אח שלהם. הוציאו כל איש מעלי, הוא אומר, הורידו את המסכה שלי, הורידו את המסכות שלכם, אחיי היקרים, הורידו המחיצות בין לבבותינו. ובאותה ערבות, נבנה גוי אחד.