אהיה אשר אהיה לפרשת שמות

מתוך האוסף של זיו חן הי״דלקריאה6 דקות לימוד

ערוכים של אור / ד''ת זיו פרשות / שמות

בעריכת אור, אחיו של זיו

אהיה אשר אהיה

לפרשת שמות

זיו חן זצ''ל

התורה בספר שמות (א) מספרת:

(ח) וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: (ט) וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: (י) הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ: (יא) וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס: (יב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (יג) וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: (יד) וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:

שאלות על חוסר המרד והפסיביות

הכותרת נוצרה באמצעות AI

נשאלת השאלה: אם יש לבני ישראל עוצמה צבאית כל כך גדולה, מדוע הם לא מורדים? מדוע הם לא נלחמים? מדוע הם לא פותחים במלחמת גרילה נגד אויביהם המצרים? יותר מכך, בפשטי המקראות, הם אפילו לא מתפללים (ב):

(כג) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: (כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב: (כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים:

הם נאנחים מן העבודה, כמו שכל עבד במצבם עושה באופן אוטומטי, הם זועקים, למי? הם פסיביים לחלוטין, הם אפילו לא אקטיביים כדי להתפלל. לאחר מכן (ה), מסופר:

(טו) וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ: (טז) תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ: (יז) וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַה': (יח) וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ: (יט) וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע לֵאמֹר לֹא תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ: (כ) וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה: (כא) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ: (כב) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: (כג) וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ:

השוטרים מפנים אצבע מאשימה כלפי פרעה, אך ברגע שהוא מפנה אותה אליהם חזרה, הם כבר מאבדים את כל האקטיביות שלהם ובמקום לחשוב איך פותרים את הבעיה הזו בדרכים אחרות, הם מאשימים את משה, שעד מהרה מאשים את ה'. אף אחד כאן לא נוטל אחריות.

במעמד הסנה (ג) משה מקבל את הציווי הבא:

שליחותו של משה להוציא את ישראל

הכותרת נוצרה באמצעות AI

(י) וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:

בפשטי המקראות, מי אמור להוציא את ישראל ממצרים? משה! "הוצא את עמי", עליך מוטלת המשימה הזאת, עם כוחותיך האנושיים הפשוטים. קח נציגים נבחרים מישראל ותתחילו לארגן מרד. פיגוע פה, פעולת טרור שם, ולאט לאט תכניעו את המעצמה הגדולה בעולם. אתם תכניעו, אתם, עם הכוחות האלהיים שיש בכם, לא עם הכוחות האלהיים שיש מחוץ לכם, לא התערבות ישירה שלי דרושה כאן, אלא התערבות שלי דרככם. אלא שמשה לא מבין זאת:

(יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:

מי אנכי. משה כלל לא הבין את המסר, הוא שואל מי הוא. מי אתה? אתה צלם אלהים! יש בך יסוד אלהי השואף לגאול את המציאות! ה' מנסה לעזור לו להבין:

(יב) וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:

אני עמך! ברגע שתצאו ממצרים תעבדו אותי, כי אתם עושים הכל מתוכי! יש כאן נסיגה מהרעיון המקורי, בו האדם חי זאת באופן הפשוט, הוא כלל לא רואה סתירה בינו לה', הוא רואה את ה' פועל דרכו ללא שום ניגוד, אך לטובת חידוד המסר ה' מוכן לעשות זאת. אך משה עדיין לא מבין:

(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם:

מניין למשה שהוא צריך לגשת אל ישראל ולומר להם שאלהי אבותם שלח אותו? לא, אין כאן שליח ומשלח, כיוון שברגע שהשליח מקיים את מגמת המשלח הוא מחבר למשלח, הוא הופך להיות ידו הארוכה, הוא ממש חלק מה', מהבחינה החשובה. משה ממציא את היותו שליח, כאילו ה' חיצוני לו, כיוון שהוא לא מכיל את הרעיון שה' נמצא בתוכו. הוא אומר לה' שהם ישאלו אותו מה שמו, הרי הוא לא יכול להיקרא בשמם, הוא צריך להיות בעל שם אחר, אחר מהם. לכן ה' עונה לו:

(יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:

משמעות השם אהיה אשר אהיה

הכותרת נוצרה באמצעות AI

אהיה אשר אהיה. מי אני? אני כל דבר, אני מה שאני. תאמר לבני ישראל שאני נמצא בתוכם. אמנם משה לא הבין זאת ולכן ה' נסוג מרעיון זה ועובר לשיטה הרבה יותר מדוללת:

(טו) וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר: (טז) לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם: (יז) וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

באמת אהיה אשר אהיה הוא שמי. אני מאחוריכם, אני איתכם, אני בתוככם. אני לא יכול לומר לכם את זה כי לא תבינו אותי, לכן ארמוז לכם את זה. אומר לכם שאני אלהי אבותיכם, כדי שתבינו שאני נמצא בגנים שלכם. אומר לכם שעליכם לחזור לעצמכם, לארץ מגוריכם, למולדתכם, כי אני נמצא בבשרכם ממש1. לכן גם אשתמש במופתים ובהוכחות, במכות, בנסים ובנפלאות, במקום שתצאו בעצמכם ותעשו זאת בכוחכם ועוצם ידכם, שמגיע רק מהיסוד שלי שנמצא עמוק בכם, וכל זה כדי שתבינו שאני מלווה אתכם, ובעתיד אולי תצליחו להבין זאת.

הערות שוליים

  1. וכך לימד הרב חנן פורת על הפסוק (ג, ב): וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. הסנה משקף את המסר האלהי למשה: בוערת בך אש, אש שלא באה למימושה! משה השקיע מכוחותיו על הזולת ("ויך את המצרי ויטמנהו בחול" – כפי שלימד גושו, טמן את המצרי שבו [המצרי עולה כמניין מש"ה] בעולם החול ולא נתן לו לצאת משם), ועם ציפורה לאחר מכן, וכעת הוא רוצה לנוח. ה' אומר לו: בוערת בך אש, צא ועשה מעשה! לפי דברינו, מאוד מובן – בוערת בך האש, האש שלי! היא גדולה ממך, היא חזקה ממך, היא דוחפת אותך, אך לא מחוצה לך, אלא מתוכך, מתוך הרצון שלך ומתוך האישיות שלך.

    ↩