אותם זכר ליום הזכרון

אותם זכר

ליום הזכרון

זיו חן זצ''ל

כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר לֹא שָׁכַח צַעֲקַת עניים עֲנָוִים.

תהלים ט, יג

זכרון איננו דבר ממשי. אנו מתבקשים להנכיח בתוכנו דבר שאנו מניחים שאיננו עוד. הדבר לא קיים, הוא קיים רק בתודעה שלנו, אך העובדה שאנו מעלים אותו בראשנו, הופכת אותו לקיים, למשך אותו זיכרון. לכאורה, זכרון איננו דבר שימושי. לא מרוויחים על ידו כלום. אין סיבה להיתקע בעבר, יאמרו ברבים, צריך להסתכל קדימה. אין סיבה להנכיח בתוכנו את האין כשאפשר להנכיח בתוכנו את היש. עלינו לחשוב חיובי.

התפיסה הזו נכונה, עקרונית, אך כאשר מתמכרים אליה, כאשר לא יודעים להנכיח בתוכנו גם חוסר, גם הנמצא מאבד את נוכחותו האמיתית. כאשר אנו מתרגלים לחשוב רק על מה שקיים, לא חושבים גם על מה שכבר לא קיים, כיוון שבעצם אין גם לקיום שום נוכחות אמיתית, יש כאן בסך הכל ערימת חלקיקים המסודרת באופן מסוים, אך אין באמת קיום. כאשר מפסיקים להנכיח בתוכנו את מה שלא קיים, מנוונים את שריר הדמיון, וממילא את כל התודעה. התודעה עוברת מתודעה יוצרת לתודעה מתארת, היא הופכת להיות שפחה של המציאות, וככזו היא פשוט חדלה מהיותה תודעה.

ובעצם לפי זה, גם כשאנחנו מנכיחים דווקא את היש, אנחנו לא מנכיחים את היש בדרך כלל כדי שניספג באווירה חיובית ובכך נוכל לפעול ביתר יעילות, אנחנו מניחים את היש בדרך כלל כדי לקחת את היש הזה ולבטא אותו גם במציאות, מעבר לקיום שלו בתודעה. הקיום האמיתי נמצא רק בתודעה, המציאות היא רק ביטוי לה, ביטוי לא הכרחי כלל. המסר הזה מתחדד לנו כאשר אנחנו מנכיחים דווקא את האין, ובכך הופכים אותו ליש. לכן הימים הללו, ימי הזכרון, בהם התודעה שלנו בוראת יש מאין עולמות שלמים, הם הימים הגדולים ביותר.

כך גם האמונה, שאף היא כוח תודעתי, בכך ש"המתים עתידים לחיות" כפי שקבע הרמב"ם, איננה אמונה שלנו בדבר שה' יעשה, אלא היא יוצרת, כמובן בעזרת ה', שתודעתנו היוצרת נבראה בצלמו כדמותו, את זה שהמתים עתידים לחיות.

ה' הוא דורש דמים. ה' לא שוכח, "אין שכחה לפני כסא כבודך", ובוודאי לא צעקת ענוים (המבוטאת בצפירה), המנסרת בנוראיותה לבבות כל אדם בעל רחמים מינימליים, קל וחומר אבינו מלכנו שרחום וחנון הוא ואין כמותו בכך. אך שכחה היא הרגע הזו בו אנו מוחקים מתודעתנו דבר שאין לנו בו שום צורך, זה אנו בוודאי לא ממהרים לעשות. זכרון איננו ההיפך משכחה. זכרון איננו חוסר מחיקת אותם דברים מהתודעה, אלא הוא הנכחתם האקטיבית, ובכך יצירתם במציאות. ה' זוכר את אותם צדיקים שנפלו על קידוש שמו. הזכרון הזה מוליד אצלו הוויה שלמה שכל כולה מופנה לטובת המטרות אותן היא חפצה להשיג. ה' דורש דמים רק כיוון שהוא אותם זכר, הזכרון שלו יוצר את מציאות דרישת הדמים.

לזכור חלל זה קשה מאוד, הוא כבר לא קיים, הוא חלל. הזכרון הזה איננו עוד סתם תיאור, הוא יצירה מחודשת, במובן הכי מהותי שלה, של החלל הנעלם הזה. ה', בורא כל נברא ויוצר כל יצור, בורא יש מאין, מציאות מתוך תודעה, לימד אותנו איך לעשות זאת, ושיא הלמידה הזו הוא דווקא כאשר עלינו לזכור אותם חללים.