גשם, רוח, אדם לפרשת נח

גשם, רוח, אדם

לפרשת נח

זיו חן זצ''ל

רבים הבחינו בין פרק א לפרק ב שבספר בראשית בכל מיני הבחנות. פרק א מתאר אדם שנברא לאחר למעלה מחמישה ימי בריאה מלאים, בהם נוצרו גם בעלי חיים רבים, בדומה לאדם. לעומתו, פרק ב מתאר את האדם כיצור שנברא ראשון ובנפרד ליתר היצורים. אפשר שההבדל בין פרק א לפרק ב הוא בין תפיסה הרואה באדם יצור, שעם כל שונויותיו ומעלותיו על פני יתר הבריאה, שייך לעולם ופועל מתוכו, ליצור שהגיע מחוץ לעולם ופועל עליו.

לפי זה, יש לפנינו שני מודלים אנושיים: ישנו אדם שביום יוצר, בונה, מתקן, עובד בעולם, ובלילה לומד, חושב, מביע רגשות, וכל זאת מתוך אותה פעילות גשמית. זהו אדם שחייו הם חיי כל יצור בעולם, בתוספת קומתו האנושית. לעומתו, ישנו אדם שראשית שואל, תוהה, מחליט איך העולם צריך להיראות, ורק לאחר מכן הולך ומעצב אותו באופן הזה.

אפשר לראות את שני המודלים הללו בקין ובהבל. קין עובד אדמה, כלומר, עובד את האדמה, קין הוא אדם הבא מעפר ושב אליו. קין מחפש את ה', רוצה להגיש לו מנחה ואף נעלב כאשר מנחתו לא מתקבלת ואילו מנחת אחיו מתקבלת, אך הוא עושה הכל מתוך נקודת מבט של אדמה, מתוך הארץ. הוא אדם הצומח מתוך אדמה, ולא אדם השולט באדמה ויוצר ממנה. לכן ה' לא שועה את מנחתו – מדובר במנחה מן האדמה, מנחה שגם הרגש הגדול שבה הוא רגש גס, מנחה שלמגישה אין שליטה ביצריו החייתיים. לעומתו, הבל הוא רועה צאן, הבל הוא אדם המנהיג את הצאן שבו, את החיה שבו. הוא לא קשור לארץ, הוא קושר אותה אליו. הוא כופה את החיים הללו ולא נותן לעצמו לפתח תלות אליהם. לכן ה' שועה אל מנחתו.

לפי דברינו אלה, ניתן להסביר את יסוד המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע. הגמרא בראש השנה (יא.) מלמדת:

תניא, רבי אליעזר אומר: מנין שבתשרי נברא העולם – שנאמר ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי. איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות – הוי אומר זה תשרי… רבי יהושע אומר: מנין שבניסן נברא העולם – שנאמר ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע… ועץ עשה פרי. איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות – הוי אומר זה ניסן.

מהו יסוד המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע? חודש תשרי נפתח בראש השנה ואיתו פותח את השנה כולה. השנה נפתחת ביום המוקדש כולו לה'. גם השמחה, המאכל והמשתה ביום זה אינם כי חדוותנו היא מעוזנו, כי אם כיוון שחדוות ה' היא מעוזנו. אנו מתעוררים לשמע קול השופר, המבטא קול טהור וישר, קול שאיננו מן העולם הזה, דבר שלא ניתן לתופסו. העולם עומד למשפט אצל ה' ביום זה. השנה לפי ראש השנה מושתתת על השמים הכופים את הארץ. רבי אליעזר, לפיו בחודש תשרי נברא העולם, רואה כך את כל העולם, גשם הכפוף לרוח, וממילא האדם, שבו יש גם גשם וגם רוח, הוא בעצם רוח שהתלבשה בגשם וכופה את הגשם שבה ואת גשם העולם לרוח, האדם של פרק ב.

לעומתו, חודש ניסן לא נפתח באיזושהי אמירה רוחנית חשובה – הוא נפתח בברכת האילנות, ברכה שיש בה הודאה גדולה לה', אך היא יוצאת מתוך החוויה הגשמית. הוא ממשיך אל חג הפסח, שעם ההודאה הגדולה שיש גם בו לה', אך הוא יוצא מתוך החוויה הגשמית של חירות לאומית, ולא מתוך ערך רוחני נעלה. אם כן, רבי יהושע הסבור שבחודש ניסן נברא העולם, רואה את העולם כעולם שיש בו בהחלט רוח, אך רוח זו מתורגמת לשפתו של הגשם. גם האדם, המורכב מגשם ומרוח, הוא גשם שהרוח שבו מתורגמת לשפתו של הגשם, האדם של פרק א.

יסוד מחלוקת זה יכול להתבטא בבחירת הראיות של התנאים. רבי אליעזר מבסס את דבריו על הפסוק (א, יא):

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן.

רבי יהושע מבסס את דבריו על הפסוק הבא:

וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

רבי אליעזר מבסס את בריאת העולם על הציווי, כיוון שהוא רואה את העולם כגשם הכפוף לרוח, וממילא הציווי הוא העיקר. לעומתו, רבי יהושע מבסס את בריאת העולם על המימוש, כיוון שהוא רואה את העולם כגשם שהרוח שבו מתורגמת לשפת הגשם, כביכול משום מקום "ותוצא הארץ דשא" ורק בדיעבד "וירא אלהים כי טוב".

עד כאן ניתן להבין שיש שני מודלים אנושיים, אחד מהם פסול, הוא המודל של פרק א, והשני ראוי, הוא המודל של פרק ב. אך כאשר מעיינים בסוף פרשת בראשית ובתחילת פרשת נח, ניתן להגיע למסקנה אחרת (א, ה-יב):

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה': פ אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹקים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ: וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת: וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ:

דור המבול משקף היטב את מודל האדם של פרק א – אדם שהוא בעצם כמו בהמה, אדם שאין לו לא דין ולא דיין, אדם המשחית את דרכו על הארץ. לעומתו, נח משקף היטב את המודל האדם של פרק ב – צדיק תמים המתהלך את האלהים. והנה אנו באמת רגילים לקרוא את הפרשה הזו כפרשה המבחינה בין האנשים המתנהגים באופן שלילי, כל אנשי דור המבול מלבד נח, לאנשים המתנהגים באופן חיובי, נח עצמו. אך אפשר בהחלט לראות גם את נח בתוך אותה רעת האדם בארץ. ראה ה' כי גם ביצועיו של מודל פרק א לא ראויים, וגם ביצועיו של מודל פרק ב לא ראויים. לכן את האדם הארצי ה' הורג, לוקח לשמים, ואת האדם השמימי, לוקח ה' לארץ, ונותן לו לבנות עולם חדש, כולל אנושות חדשה (יג-כב):

וַיֹּאמֶר אֱלֹקים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר: וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ: צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ: וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ: וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ: מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת: וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה: וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹקים כֵּן עָשָׂה:

לא ברור לנו מה היה עיסוקו הארצי של נח, בשונה מכל בני האדם המופיעים לפניו. סביר לומר שבאמת כלל לא היה, ונח הסתפק בעיסוקו השמימי – להתהלך את האלהים. ה' מוסיף לו את הפן הארצי בכפייה – הוא צריך לבנות תבה לה מידות מדויקות, דבר הדורש מיומנות גדולה, ובתוכה צריכים לחיות כל בעלי החיים בעולם, דבר שאף הוא דורש מיומנות גדולה. לפתע נח טובע בתוך העולם הזה ושוקע בים העבודה הארצית. פתאום לא הרוח מכתיבה לגשם את דרכו, אלא במובן מסוים, ההיפך – הגשם מכתיב לרוח את דרכה, הציווי המדוקדק והביצוע הקשה פיזית, מקשים עליו כיצור גשמי לקיים את הציווי האלהי.

אפשר שלפי זה, המודל של דור המבול, הוא מודל שלישי לאדם. מדובר באדם שהגשם והרוח שבו חיים בהרמוניה. הם לא סותרים או כפויים כלל וכלל. לצורך כך אותו צדיק שהיה רגיל לראות את הגשם שבו נכנע לרוח שבו, צריך לקבל מימד הפוך, מימד בו טלטלות החיים מטלטלות גם את נשמתו, ואותם רשעים שהיו רגילים לראות את הרוח שבהם נכנעת לגשם שבהם, צריכים גם הם לקבל מימד הפוך, מימד בו הגשם שבהם כלל לא מתקיים, והרוח היא השלטת. כל זה כדי ליצור אדם חדש, אדם עליו מסופר (יב, א-ג):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:

אדם היוצא מארצו הארצית, והולך אל ארץ הנראית על ידי אלהים והרואה אותו, ארץ מבורכת, ארץ המגדלת אדם שהוא בעצמו ברכה מהלכת. אדם בו הרוח והגשם משולבים והופכים לאחד. אדם שלא היה צורך כלל לאזן בין הגשם והרוח שבו, כפי שהיה צריך לעשות אצל דור המבול, אלא מלכתחילה הגשם והרוח שבו אחד הם.