ג. נוכח המקדש

לק"י

ז כסלו ה'תשעז

ג. נוכח המקדש

רבנו כותב (א, ג):

אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה, וכן מנין התפלות כל אחד כפי יכלתו, יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה, והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא.

נתעכב על דברי רבנו בסוף ההלכה, שעל המתפלל לכוון את עצמו למקדש. מניין שאב הרמב"ם את דבריו?

הכסף משנה כותב:

והכל יהיו מתפללים נכח המקדש וכו. נ"ל שלמד כן מדאמרינן במשנתו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו כלומר להתפלל נכחו וכ"כ רבינו בסה"מ אשר לו.

לפי הכסף משנה, הבין זאת הרמב"ם ממשנתו של רבי אליעזר, לפיה ישנה עבודת התפילה נקראת "עבדהו במקדשו", מה שגורם לנו להבין שעבודת התפילה צריכה להיות מוכוונת מקדש.

ניתן לבאר דברים אלו לפי דברי השפת אמת בפרשת ויצא (תרלד):

בודאי כפי רצון האדם יכול לעורר קדושת השי"ת בכל מקום. וז"ש רש"י נעקר הר המוריה ובא לכאן פי' כיון שהי' ליעקב אע"ה רצון גדול לבוא להר המורי'. אף כי מקום הזה הי' מרוחק מאוד קפץ הר המורי' כאן.

השפת אמת מסביר שיעקב עקר ברצונו את הר המוריה והפך את המקום להר המוריה, בזכות רצונו. לפי זה, אפשר שלא מדובר כאן בעבודת תפילה החותרת להגיע להר המוריה (שהוא ירושלים, מקום המקדש), אלא בעבודה החותרת לכונן כאן ועכשיו את הר המוריה על ידי הכוונה (שהיא רצון), והדבר אפשרי אם רוצים. מקום המקדש אינו מקום חיצוני נכסף בלבד, הוא גם מקום הנמצא בליבנו, כאשר מעמיקים את הרצון וחושפים אותו.

לפי זה, כותב הכסף משנה שני פירושים בהבנת יתר דברי רבנו:

במ"ש בכל מקום שיהיה אפשר לפרש בו שני פירושים או שחוזר למתפללים בין שיהיו בארץ בין שיהיו בחוצה לארץ יתפללו נכח המקדש או שחוזר למקדש בכל מקום שיהא המקדש בין כשיהיה במדבר בין כשיהיה בגלגל או בשילה ובנוב ובגבעון בין כשנבנה בית עולמים לעולם מתפלל נכח המקדש אשר עובדים בו להשי"ת בכל מקום שיהיה המקדש ההוא נכחו מתפללים.

האחד, על אדם להתפלל בכל מקום נוכח המקדש, בין שהוא בארץ ובין שהוא בחו"ל. השני, לא משנה היכן המקדש, יש להתפלל אליו.

בין שני הפירושים הללו פעורה תהום בהבנת מהות מגמת הדין. האם מגמת הדין היא לקשור את האדם אל מקום הקודש הקבוע והנצחי, אל המקדש, או שמגמת הדין היא לקשור אותו אל מקום שנמצא בו קודש כלשהו, אף אם הוא לא נצחי וקבוע? ובעצם – האם אנו מעוניינים בכלל לקשור את האדם אל מקום קדוש, או שאנו מנסים לקשור אותו אל ציבור קדוש?

כותב על כך המעשה רוקח:

והכל יהיו מתפללים נוכח המקדש וכו'. כתב מרן מההיא משנה דרבי אליעזר ואותו תעבוד עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו כלומר להתפלל נכחו ע"כ. וא"ת אימא דעבדהו במקדש ר"ל בעבודת הקרבנות והשיר וההשתחויות שם מוסף על עבודת המצות וכו' וכמ"ש הרמב"ן ז"ל על ספר המצות שם וי"ל דרבינו ס"ל דכל זה נכלל בעבודת התורה דלא נקרא עבודה כי אם בשלמות כל המעשים ודו"ק.

מקשה המעשה רוקח על הכסף משנה: מאמר חכמים "עבדהו במקדשו" משמעו עבודת הקרבנות וכל הקשור אליה, ולא עבודת התפילה! מתרץ המעשה רוקח: הקרבנות נכללים ב"עבדהו בתורתו", שכן תורה עניינה השלמת כל המעשים (וקרבנות הם מעשים) ולכן "עבדהו במקדשו" חייב להיות תפילה.

ייתכן שעומק כוונת המעשה רוקח היא שלא ניתן לגשת אל תפילה כאשר אדם לא בשלמות המעשים, שכן תפילה היא מפגש בלתי אמצעי, וטרם לכן יש לתקן את בחינת התורה שבאדם, הבחינה המעשית.

כמו כן, אם אנו לוקחים את רעיון שלושת הלבושים של תורת הסוד, הדיבור, המחשבה והמעשה, ומכניסים אותו לסברת המעשה רוקח, ניתן לגלות נקודה מעניינת – ראשית, יש לתקן את המעשה, ורק אז לעבור לרובד הדיבור, שהוא התפילה. במובן הזה, התפילה אינה במחשבה כפי שהיה ניתן להבין (וכמו שמשמע מפשטות דברי חכמינו, ש"איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה"), אלא עבודה שבדיבור. רובד הדיבור הוא גם רובד של דו-שיח ולא רק רובד של מחשבה הנעלם מכל אדם חוץ מהחושב עצמו, מה שמכניס את היות התפילה פעולה דו-כיוונית – האדם מתפלל ומתבקש בתחנונים, וה' עונה לו דרך המציאות.

נקשה: אך באמת חכמים אמרו שתפילה היא עבודה שבלב!

ניתן אולי לומר שלפי זה כוונת חכמים לא לומר שהעבודה שבלב היא תפילה, אלא שהתפילה צריכה להתחיל כעבודה שבלב, להיות דיבור המבטא לב, ולא דיבור המבטא דיבור, דהיינו לכוון בתפילה, אך הגדרת פעולת התפילה היא הדיבור, וכמו שניתן לדייק מלשון רבנו בריש הלכות תפילה:

מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה.

מצד אחד המצווה היא להתפלל, ומצד שני היא נלמדת מכך שיש לעבוד את ה' בלב! לכאורה, זו סתירה פנימית. אלא צריך לומר שפעולת התפילה היא הדיבור, אך הוא חייב להיות מושפע מלב.

חברי מלאכי כהנא נ"י הציע פרשנות מעניינת להלכה:

אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה. אדם שהוא רגיל בתפילה ואין לו עניין מחודש כל תפילה, צריך להרבות בתחינה ובקשה. ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה. אם הוא ערל שפתיים, אדם שדיבורו קשה עליו והוא לא רגיל בתפילה, ידבר כמה שהוא יכול.

וכן מנין התפלות כל אחד כפי יכלתו, יש מתפלל פעם אחת ביום. המתפלל האידיאלי מתפלל פעם אחת ביום, כלומר, כל היום כולו ללא הפסקה. ויש מתפללין פעמים הרבה, והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא. על כולם לכוון את ליבם למקדש. הכוונה למקדש החיצוני מעוררת באדם את הכוונה הפנימית הבונה בו מקדש פנימי המאפשר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוכם ממש. על ידי התפילה נבנה בית לה' בלב האדם שיכול לאפשר לה' לשכון בתוך האדם.