עבודת המקדש עבודה או מקדש

עבודת המקדש: עבודה או מקדש?

בין סוף ספר שמות לספר ויקרא

כיון דאתינא להכי, ולאחר הציווי על המקדש בחלק האחרון של ספר שמות הגענו אל הציווי על עבודתו בספר ויקרא, נבין קצת מהו היחס בין שני הענינים, המקדש ועבודתו. המנחת חינוך (צה, ח) חוקר האם עשיית כלי עבודת המקדש היא מדין העבודה, כלומר, התורה קבעה לעבוד עבודה מסוימת ולצורך כך יש כלים, או מדין המקדש, כלומר, התורה קבעה לבנות את המקדש וכליו הם חלק מהמקדש.

אפשר שהמשמעויות הרוחניות של שאלה זו לגבי הכלים עצומות. מה עושים במקדש? האם מה שאנו עושים בכלים הוא להיכנס מן החוץ אל הפנים ובכך להשתמש בראשון כדי לעורר את האחרון, כפי שהמקדש עצמו ענינו הוא לעורר את הפנים על ידי התפאורה היחודית שהוא מכניס את האדם אליה, או שמה שאנו עושים בכלים הוא לצאת מן הפנים אל החוץ, לעזוב את עמדתנו הפנימית המבוצרת, ולהיפתח אל עולם החוץ לחלוטין, על ידי עבודת המקדש, שמתבררת לא כהקרבת החוץ (הקרבת הקרבנות עצמה), אלא כקידושו (כלי הקודש), או כגם וגם. מכל מקום, לא נעסוק בחקירה זו עצמה, אלא נעסוק בה כתופעה לחקירה יותר כוללת, על היחס בין המקדש לעבודתו.

החינוך כותב: וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים לעבודה בבית המקדש. דייק בו המנחת חינוך שהכלים נצרכים לעבודה בבית המקדש, ולכן הוא מדין עבודת המקדש עצמו. לעומתו, הרמב"ם כותב בראשית הלכות בית הבחירה: מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, ולאחר מכן, כתב שם את דיני הכלים, וממילא אנו שומעים מדבריו שהכלים הם חלק ממצות העבודה ולא המקדש עצמו.

כתב הרבי מליובאויטש בעיוניו למנחת חינוך (כג) שמהרמב"ם בספר המצוות משמע להיפך ממה שכתב בדבריו המנחת חינוך: המצוה העשרים היא שצונו לבנות בית עבודה. בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד… זה הכלל הוא כולל חלקים ושהמנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם הם מחלקי המקדש והכל ייקרא מקדש וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק. דייק הרבי שהלכות המקדש כוללות את הלכות הכלים, ואפשר לדייק יותר ממנו, שהכל ייקרא מקדש, כלומר, הכלים הם לא מדין המקדש, סניף של הלכות המקדש (אפשר שמתוך הבנה שהמקדש הוא תפאורה, כאמור לעיל, וממילא גם התפאורה החיצונית וגם התפאורה הפנימית, שניהם ייקראו מקדש, למרות שהמקדש עצמו הוא התפאורה החיצונית), אלא הכלים הם עצמם המקדש! אפשר להתיחס לכלים כאל פנימיות המקדש, ואל הקירות כחיצוניות המקדש, אך הכל חלקים ממקדש אחד.

אפשר לדייק אפילו יותר בדרכנו. הרבי מדייק מכך שפרק א מהלכות בית הבחירה מציין הרמב"ם את ההלכות היסודיות בבנין הבית, ולאחר מכן מפרש את הכלים, ורק אחר כך מביא את דרך בנין ההיכל והעזרה, שלדעתו עשיית הכלים היא חלק מבנין הבית. אך באמת, נראה לדייק הרבה יותר, לפי דרכנו, ובכך להרחיב בה מעט, שזה לא שעשיית הכלים היא חלק מבנין הבית, אלא הכלים הם חלק מהבית. הכלים הם לא סניף של בנין הבית, הם חלק מעצם בנין הבית, ולכן הם נמצאים בין עיקרי בנין הבית לעיקרי בנין ההיכל והעזרה, משל מתאר הרמב"ם את עיקרי בנין הבית, עיקרי בנין פנימיות הבית ועיקרי בנין חיצוניות הבית.

הקשה המנחת חינוך על החינוך (שלדעתנו ולדעת הרבי זו גם שיטת הרמב"ם): אם עשיית הכלים היא חלק ממצות בנין הבית, מדוע הכלים לא מעכבים את הקרבנות כשם שהבית מעכב את הקרבנות? תירץ שלעתים יש דינים שהם חלק ממצוה מסוימת ואינם מעכבים, והמגילת אסתר דימה זאת לדין תכלת בציצית, שהוא חלק ממצות ציצית ואף על פי כן לא מעכב את הציצית. אך תירוצם זה היה קשה בעיני ר' ירוחם פיישל פערלא, שלא הבין איך אפשר לדמות תכלת שאמנם לא מעכב את הציצית אך הוא ענין אחד, לכלים ולקרבנות שאינם אלא שני ענינים!

כמו כן, כאמור לעיל, בראשית הלכות בית הבחירה דייק המנחת חינוך שענין הכלים הוא העבודה, ואילו בספר המצוות דייק הרבי שענין הכלים הוא המקדש, ואם כן, איך מיושבת הסתירה בשיטת הרמב"ם?

באמת נראה לבטל את החקירה מיסודה. דברי המנחת חינוך קשים מאוד, שהרי הרמב"ם כותב את דבריו לגבי הבית ולא לגבי הכלים, ואם כל הדיוק של המנחת חינוך מושתת על המילים בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות הכוללים בתוכם גם את הלכות הכלים, הרי ברור להיפך ממנו, שהכלים הם חלק דוקא מהמקדש ולא מהעבודה, אלא שהמקדש עצמו הוא חלק מהעבודה.

לפי דיוקנו זה, ננסה לצעוד בחקירה זו, ובעצם לבטל אותה מיסודה. באמת אין כלל מחלוקת, ואין כאן שתי אפשרויות שונות, שכן גם אם נאמר שהכלים ענינם חלק מהמקדש, כל ענין המקדש עצמו הוא להיות מקריבים בו הקרבנות, וממילא הדקדוק ברמב"ם בראשית הלכות בית הבחירה חסר משמעות, וממילא קושיית הרב פערלא מתורצת, שאם תכלת וציצית הם ענין אחד אף שהם שני דברים שונים, הרי שהכלים והמקדש (המעכב את הקרבנות), אינם ענין אחד אף שהם שני דברים שונים, אלא הם ענין אחד כיון שהם דבר אחד!

מהו הענין האחד הזה? הרמב"ם מסדר את ספר עבודה כך: בית הבחירה, כלי המקדש והעובדים בו, ביאת מקדש, אסורי מזבח, מעשה הקרבנות, תמידין ומוספין, פסולי המוקדשין, עבודת יום הכפורים, מעילה. בית הבחירה וביאת מקדש הן שתי קבוצות הלכות שעוסקות במקדש עצמו, ולכן נראה מאוד גם מכאן שהרמב"ם הבין את כלי המקדש, קבוצת ההלכות הממצעת בין שתיהן, כחלק מאותו נושא.

כל יתר ההלכות עוסקות בעבודה ולא במקדש עצמו, אלא שאם מעיינים, מגלים שגם קבוצת ההלכות הראשונה, העוסקת במקדש, מצאת בתוך ספר שנקרא עבודה. אם כן, מאוד מתבקש לומר מכאן שהמקדש הוא רק אמצעי כדי להגיע אל המטרה – העבודה, אך מהדברים שראינו לעיל, משמע שזה ענין אחד, וממילא אם נצרף את שתי הנקודות הללו, יצא שבעצם בנין המקדש יש משהו שהוא אקט של עבודה.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. כל המוטיבציה עליה מושתתים המקדש והעבודה בו הם רצונו העז והמתמיד של ה' לשכון בתוך עם ישראל, ונשים לב: לא לשכון בעם ישראל במובנו האידאי, אלא לשכון בתוך עם ישראל, שכינה בעלת אופי אקזיסטנציאלי (אמנם לא פיזי, אך אנושי). בנין המקדש לא רק מייצר מרחב שבו זה יקרה, אלא מפנה מקום לה', מה שגורם לו אוטומטית להיכנס, שכן הוא מאוד חפץ בכך. מה שמוסיף שכינה כזו, הוא עבודת המקדש לאחר בנינו. נמצא שהן העבודה והן המקדש, משכינים את ה' בעולם, וממילא ענין אחד להם.