הארות חנוכה ה_תשפא – נר איש וביתו

נר איש וביתו

הארות חנוכה ה'תשפא

זיו חן זצ''ל

א

"נר איש וביתו". "נר ה' נשמת אדם". נ"ר, נפש רוח, ה', נשמת אדם. כאשר האדם באחדות הרבדים שלו, היותר פנימיים והיותר חיצוניים, הרי שבנ"ר שלו, ברבדים היותר חיצוניים שלו, הוא גם אחד עם ה', שנמצא ברבדים היותר פנימיים שלו, וה', שבנשמה שלו, ברבדים היותר פנימיים שלו, הוא אחד עם הנ"ר, עם הרבדים היותר חיצוניים שלו. גם ההיפך, כאשר ה' באחדות הרבדים האלו, הרי שה' דווקא בנ"ר, והאדם דווקא בנשמה.

נר אחד, המורכב מאור ומכלי באחדות מלאה, זהו טיהור המקדש, היחסים האחדותיים של ה' וישראל, זהו פך שמן טהור שלא נכנס אליו אף אחד אחר, כי אין אף אחד אחר, הכל אחדותי. נר איש וביתו, האיש והבית, האור והכלי, בנר אחד.

ב

"נר איש וביתו", "נר שבת עדיף, משום שלום בית". היוונים לא ניסו להשמיד אותנו חיצונית, אלא פנימית, או יותר מדוייק, הם רצו להשמיד את הפנימיות שלנו ולהותיר אותנו כרק חיצוניות, כגוף בלי נשמה. לכן פרסום הנס שלנו חייב לבוא מבפנים החוצה, "על פתח ביתו מבחוץ". ממילא ברור שנר שבת, שעניינו שלום בית, יהיה עדיף לנר חנוכה, שכל עניינו פרסום הנס, היציאה מבפנים החוצה, מה שמניח שיש בפנים, אך אם אין בפנים, לא יכולה להיות יציאה מבפנים החוצה. מה שאנחנו עושים בכך איננו תעדוף בלבד, אנחנו לא רק אומרים שאחד עדיף על השני, אלא אנחנו אומרים ששניהם אחד, האור והכלי, החיצוניות והפנימיות, הגוף והנשמה, ולכן הם משתלבים זה בזה עבור המטרות שלהם (וכאן המטרה שלהם זוקקת שהאור יהיה לפני הכלי), באופן מושלם.

ג

"נר איש וביתו", "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד". המצווה איננה להעלות נר תמיד, המצווה היא לקחת שמן זית זך כתית למאור ולהעלות ממנו נר תמיד. המצווה איננה על הנר אלא על השמן. היינו אומרים שהשמן הוא רק אמצעי עבור הנר, ולפתע אנחנו מגלים שההיפך הוא הנכון. אמנם ניתן לומר שאנו לא טועים, יש בחינה שבה השמן הוא רק אמצעי עבור הנר, ויש בחינה שבה ההיפך. התורה לימדה בנוסף לבחינה שאנחנו מכירים מסברה פשוטה, עוד בחינה. כך יוצא שישנן שתי בחינות, והן שוכנות זו לצד זו, בשלום.

אכן, עד עתה הנחנו שהנר הוא הפתילה והאש, אך יתכן שהנר הוא כל המכלול – השמן והפתילה כאחד. בזה יובן ששתי הבחינות הללו בנר מבוטאות בדברי החכם מכל אדם בספר משלי, כחלק מהביטוי הזה "נר איש וביתו". פעם אחת הוא כותב "נר ה' נשמת אדם", כלומר, הנר הוא איש, ופעם אחרת הוא כותב "נר מצוה ותורה אור", שהנר הוא המעשה הגשמי, המצווה (שהיא הבית לאור התורה), הבית. אכן, אלו ואלו דברי אלהים חיים, בנר יש גם שמן וגם פתילה, והם אחד, יש בו גם אור וגם כלי, יש בו גם פנימיות וגם חיצוניות, והם אחד.

ד

"נר איש וביתו", "שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי" (תהלים קלב, יז). נר איש וביתו, נר עם וביתו. העם הזה, יש לו בית, בית דוד. דוד ספירת מלכות, דוד הוא כלי, הוא נרו של ה'. מי שמאיר אותו, מי שעורך את נרו, הוא ה', זעיר אנפין. ה' מצמיח קרן, נותן חיים, ולא סתם חיים, חיים מפוארים, ובית דוד, בהיותו נציגו של כל העם הזה, הוא הראש שממנו יוצאת הקרן, ממנו נובעים החיים המפוארים הללו. בכך מתגלה כי האור והכלי אינם אלא אחד, ה' וישראל אינם אלא אחד, ה' ובית דוד אינם אלא אחד.

ה

"נר איש וביתו". מחלוקת בעלי התוספות והרמב"ם על משמעות המהדרין מן המהדרין על כלל זה, אפשר שנולדת מתוך הניסוח המורכב של הכלל עצמו – האם הנר הולך אחר האיש (וממילא כל אחד ידליק) או שהוא הולך אחר הבית (וממילא רק הבית ידליק). אמנם באמת שני המנהגים הללו, ובייחוד העובדה שיהודי ארצות האסלם נוהגים דווקא כבעלי התוספות ושלחילופין יהודי ארצות הנצרות נוהגים דווקא כרמב"ם, הפוך מהציפייה הפשוטה, יכולים להצביע על כך שהאיש וביתו, אינם אלא אחד, והנר מורכב גם מהאור הממלא וגם מהאור הסובב, והם אינם אלא אחד.

ו

"נר איש וביתו". איש, לימד מורנו הרב אחיה, איננו סתם אדם, אלא הוא אדם חשוב. לאדם חשוב יש בית, הוא בעל נחלה, יש לו אחיזה בקרקע. אדם שאיננו אדם חשוב, אדם שאין לו אישיות משל עצמו, לא צריך נר, הוא פשוט כלי לאור אין סוף, ובזה מתגלה האחדות שלו עם ה'. אמנם ישנו אדם חשוב, אדם שיש לו אישיות משל עצמו, והוא נקרא לא להיות כלי לאור אין סוף, אלא להדליק נר בפני עצמו, להיות אור חוזר, ובזה מתגלה האחדות שלו עם ה'.

בזה תובן מחלוקת הנוסחאות ב"על הנסים". יהודי ארצות הנצרות אומרים "על הנסים… ועל המלחמות שעשית לאבותינו", ולעומתם, יהודי ארצות האסלם אומרים "על הנסים… ועל הנחמות שעשית לאבותינו", כאילו מסרבים הם לומר שאת המלחמות ה' עשה לנו¹. יהודי ארצות הנצרות אומרים: אין לנו נחלה, אין לנו אחיזה בקרקע, אנחנו לא חשובים, אנחנו בטלים, אין לנו אישיות משל עצמנו, איננו אלא כלי לאור אין סוף. לכן גם המלחמות שאנחנו עשינו, לא אנחנו עשינו אלא ה' עשה². לעומתם, אומרים יהודי ארצות האסלם, אנחנו עשינו את המלחמות! אכן, ה' עשה את הניסים, את הנפלאות ואת הנחמות, אבל את המלחמות, את החלק הגשמי, אנחנו עשינו ואין לנו שום סיבה לחשוש מלומר את זה, כיוון שזה לא מבטא נפרדות מה', אלא אחדות (אף אם מסוג אחר).

ז

"נר איש וביתו", "כי מאיש לקחה זאת", "ביתו זו אשתו". הבית לכאורה כולל את האדם, קובע את גבולותיו, חוסם אותו, מנתק אותו. אמנם אותו בית שכולל אותו, לקוח ממנו, בא עבורו, מבטא את תוכנו, מממש את עצמיותו. ישראל כוללים את ה'. שמו נקרא עלינו, ובכך הוא מוגבל לארבע אמות של אומה, גדולה ומפוארת ככל שתהיה, אך אומה של בני אדם, בשר ודם. מוגבלות זו איננה מוגבלות כלל, מתברר שהעם הזה לקוח מה', בא עבורו, מבטא את תוכנו, מממש את עצמיותו, יתעלה ויתברך. כל זה מתוך אחדותם המלאה, המופיעה בהסתפקותם בנר אחד, אחדות האור והכלי. כך באופן כללי, וכך בימי החנוכה הקדושים, בהם אנחנו מציינים את ניסיו ואת נפלאותיו של ה', שבאים דרך פעולותינו שלנו, לכאורה פעולותינו שלנו המוגבלות והמגבילות, אך מתברר שאינן מגבילות כי אם מממשות, וכל זה מתוך אחדות הפעולות הללו עם פועלן.

ח

"נר איש וביתו", "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", "ביתו זו אשתו". נר אחד גם לאיש וגם לביתו. כאשר הבית מואר, יותר נוח לאדם הנמצא בו, כאשר האדם מאיר לעצמו, זה משפיע גם על מוארותו של הבית. נר אחד גם לאיש וגם לאשתו. כאשר הוא מאיר פנים לה, היא מוארת פנים, כאשר היא מאירה פנים אליו, הוא מואר פנים. יש ביניהם יחסים של אור וכלי, לעתים הוא אורה והיא הכלי, ולעתים היא אורו והוא הכלי. הדינאמיקה הזו מבטאת אחדות מלאה של האור ושל הכלי, אחד הם. במובן הזה, הם גם בשר אחד, הוא דבק בה, הוא עוזב את כל שיש לו ומתמסר לעולם פנימי שעניינו היא, וכן היא עושה. אחד הם. כך באופן כללי, וכך בימי החנוכה הקדושים, כל עולמנו הפנימי היה מסור אליו יתעלה, היינו מוכנים למסור את נפשנו אליו, ובשל הארת פנים זו, האיר הוא את פניו אלינו ועשה לנו ניסים ונפלאות, ובכך התגלתה האחדות המלאה של ה' ושל ישראל, של האין סוף והסוף.

הערות שוליים

1. יהודה גזבר פניגשטיין הסביר בשם מוסכניק אנונימי בשם רב אנונימי שיש מי שתופס את העולם כמלחמות ויש מי שתופס את העולם כנחמות.

   ↩

2. אכן כן כותב בעירין קדישין לחנוכה שבשונה מכל הניסים (ובתוכם פורים), נס חנוכה נעשה ללא אתערותא דלתתא בכלל, רעיון שלכאורה אין לו ביטוי בגשמיות מלבד העובדה שבאמת המוטיבציה בפעולות שלנו בחנוכה הייתה נטו רוחנית ללא שום סיבה גשמית (וההיפך, הגשמיות הייתה בעד שנזרום עם הסלווקים).

   ↩