המלכת ה_ בעולם בהעדר ובהוויה על הקשר בין חגי תשרי חנוכה ופורים

לק"י/ג טבת ה'תשעז

המלכת ה' בעולם, בהעדר ובהוויה

על הקשר בין חגי תשרי, חנוכה ופורים

זיו חן זצ''ל

נראה שלמהלך חגי תשרי יש להוסיף עוד שני חגים – חנוכה ופורים. אם נבין שכל עניין חגי תשרי הוא המלכת ה' בעולם, נוכל להבין את הקשר ביניהם לחנוכה ולפורים.

בראש השנה אנו מכריזים על כוונתנו להמליך את ה' בעולם. אך הכרזה זו צריכה לרדת לפרטים. לאחר עשרה ימי פשפוש ונבירה במעשינו כאשר שאלת היסוד היא איך אנו מורידים את מלכות ה' לכל פרט ופרט בעולם, אנו מוותרים על העולם הגשמי ומתענים, יום אחד מתדמים אנו למלאכים. הסברה ברורה – באדם יסוד אלוהי ויסוד בהמי. את היסוד האלוהי הזה אי אפשר להשליט על הגוף, כיוון ששניהם הפוכים לחלוטין ואין ביניהם שום אינטראקציה, וכדי להפוך את היסוד האלוהי לדומיננטי עלינו להתנתק מהיסוד הבהמי, וממילא היסוד האלוהי יהיה הדומיננטי, שכן הוא היסוד היחיד.

בסוכות, מגלים אנו כי אפשר גם אחרת. הגוף והנשמה אינם תרתי דסתרי – ניתן להשתמש בעצמים חומריים לשם עבודת ה', כיוון שבכל היש חבוי יסוד אלוהי אותו ניתן וחובה לגלות. הבה ניקח פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות וערבי נחל ונקדש איתם שם שמיים. בואו ונשב בסוכה גשמית, ונחוש שאנו בצל האמונה. אך כל זאת, כמובן, רק כאשר מדובר בעצם חומרי ניטרלי. שמחת תורה משלים את חג הסוכות כיוון שכאן מסתיים תפקידה של התורה, כאן היא נגמרת בכל המובנים – התורה היא אידיאה, ולכן היא נעצרת היכן שנגמרת האידיאליות, הלכתחילאיות. הלכתחילאיות של התורה יכולה לקחת את הקודש ולהשתמש בו עבור הקודש, והיא יכולה אפילו להחיל חלות קודש על דבר שאיננו קודש ממש – אך אין לכתחילאיות זו יכולה לסבול את ההעדר ואת החוסר, ובמובן הזה, הצד השני שביום הכיפורים, הצד שלא רק מדחיק את הגוף, אלא מדחיק גם את החטאים אותם הוא יצר, רלוונטי גם לתפיסה של סוכות ושל שמחת תורה.

אך לאחר מכן, הלכתחילאיות הזו מתמוססת. פתאום כל ההוויה הזו שקודשה בקריאות עוצמתיות, צריכה לעמוד בפני חודשיים רצופים של העדר רוחניות. פתאום מתחיל החורף, ואיתו הגשם (תרתי משמע) משתלט. הכל הופך קודר, והשמיים, המקום אליו שואף היסוד האלוהי שבאדם, מתכסים. כאן מגיע חנוכה ומסביר שאף בהעדר, המקום בו אין כלום כביכול, יש ה', כיוון שה' יצר אותו וממשיך ליצור אותו בכל שנייה ושנייה (כך שהוא לא שואב אליו שום יש, בשונה מהוואקום המצופה) וכיוון שאותו העדר בסופו של דבר יביא להוויה. אמנם ה' הזה לא יכול להיות מבוטא בתורה הלכתחילאית, כיוון שככזו התורה מדברת אך ורק על היש ולא על האין. במובן הזה, אם חידושו של סוכות היה להוות חג קידוש הסתם, חידושו של חנוכה הוא בהיותו חג קידוש הכלום.

בפורים בא האדם ולרגע קט (לרגע קט בלבד ולאחר שהוא מבוסם כיאות, כיוון שהאדם לא יכול באמת להשיג בשכלו את ההבנה הזו) מבין שהאור הזה הצומח מתוך ההעדר, אותו אור שאמנם חייב את ההעדר, בכך חידד עוד ועוד את היות והעדר, שכן בלעדי היותו העדר לא תהיה הוויה. וכיוון שההעדר מחויב ובלעדיו אין הוויה, כבר הוא בעצמו כולל הוויה מסוימת! זהו חידושו של פורים. פורים איננו חג הכלום, פורים הוא החג שבו הכלום הופך להכל.