הפחד מהשתיקה חי סיון הרב יהשתקן

הפחד מהשתיקה

טז סיון, הילולת הרבי השתקן

ר' מנחם מנדל קאליש, הרבי השתקן, לא היה מוותר על הטיש; ההיפך, הוא היה מגיע לטיש, אלא שהוא היה שותק. שתיקתו ביטאה את הנסיגה שלו, את הצמצום, את המקום בו הלב נשנק, בו האדם נכבש, בו מיתרי הקול מאבדים את עניינם. הוא קידש, כמיטב המסורת הפשיסחאית-וורקאית, לא את הנוכחות, כי אם את ההעדר. בעב הענן, מתוך הערפל, בשתיקה הצורמת, בחלל הפנוי, לא זה של הקושיות שאין עליהן תשובות, אלא של הקושיות שמתקשות להקשות.

כאן היה ראוי לעצור, כה דבריו של הרבי השתקן. אמנם עליי לחבר את גדולי ישראל אל לבי, אך מה אעשה ואני במקום אחר. אני במקום הצומח, המתעצם, המתגדל, והכל כחלק מתהליך דומה באינסוף, ויותר מכך, כחלק מאותו תהליך, המזין את עצמו ומתעצם. איך אוכל להתחבר לרבי השתקן?

פעמים רבות אנחנו מתעצמים, מכוח האינסוף שבקרבנו, אך לא באופן מלא, ובעצם – לא באופן אינסופי, ואם כן, רק כזרזיף של אותו כוח ולא הוא עצמו. אנחנו פונים אל אזורי הנוחות שלנו, ומשם מתעצמים, אך באמת כל עוד לא מדובר בתנועת חיים הפתוחה לאינסוף, היא רק זרזיף, כאמור, של אותו כוח. הכוח הזה מניע אותנו להיפתח אל מכלול האפשרויות, אל המגוון הענק, אל המרחב פורץ הגבולות של החיים. מדוע זה קורה לנו? כיוון שאנחנו מפחדים מלשתוק. הפחד הזה בריא, אנחנו חוששים מהפסקת תהליך ההתעצמות שהוא תורף חיינו. אמנם הבוטח באמת באינסוף שבקרבו לא יחשוש גם מלשתוק; יודע הוא, שהשתיקה הזו לא תביא אותו לנסיגת תהליך ההתעצמות אלא תעצים אותו.

הרבי השתקן קידש את השתיקה, לכן הוא הגיע לטיש ושתק בו. לעומתו, אני לא מקדש את השתיקה, אך אני בוטח בשתיקה הזו שתביא אותי לדיבור רחב, להיפתחות גם למקומות שאינם אזורי הנוחות שלי, שבעתיד יהפכו להיות אזורי הנוחות שלי, בהיותי אחד עם האינסוף, שהכל אזור הנוחות שלו.