התבטלות והתרחבות לברכת האילנות

התבטלות והתרחבות

לברכת האילנות

בפרשת צו, תורת המנחה צמודה לתורת העולה לא רק בסדר הופעתן, אלא גם בשל העובדה ששתיהן נאמרו בדיבור אחד למשה על ידי ה'. מה אפוא משותף לתורת העולה ולתורת המנחה? העולה עולה כליל לה', אין בה שום דבר שנותר אחרי המפגש של הקרב עם הנקרב. אולי כך היא גם המנחה.

והנה, לאחר שהכהן מרים ממנה בקמצו ומקטיר אותה ריח ניחח לה', את "הנתרת ממנה יאכלו אהרן ובניו". ניתן לדקדק מהמילה "הנתרת" שעיקר המנחה היה החלק שנכנס לקודש והוקטר על המזבח לה' כעולה, ואילו החלק שנאכל על ידי הכהנים, הוא רק הנותר, רק הפריפריה של המנחה והחלק הפחות חשוב בה. כך גם העובדה שהכהנים הם האוכלים את הנותר מן המנחה ולא מביאה, אולי מחדדת את זה שכביכול ה' מקבל את כל המנחה לעצמו ולשליחיו משרתיו, כעולה.

לאחר תורת המנחה, מופיעה מנחת הכהן המשיח. ולפתע, התורה מלמדת אותנו שמנחה זו "כליל תקטר", שכן "כל מנחת כהן כליל תהיה, לא תאכל", אף שלכאורה בתורת המנחה, הכוללת באופן גורף את כלל המנחות, ישנו הדין לפיו הכהנים אוכלים את הנותר מן המנחה. נראה שיישוב הסתירה פשוט הוא, לדברינו לעיל – המנחה שייכת לעולם הכליל. הכהנים אכלו אותה רק בתור שליחי ה', אך כאשר הם אינם שליחי ה', אלא הקרבים אליו, ברור שהם לא יוכלו לאכול ממנה.

כך גם נסביר את המנחות השונות המצורפות לקרבנות אחרים, כשילוב של יסוד ההתבטלות עם יסודות נוספים אחרים, או כמיתוק יסוד ההתבטלות על ידי יסודות אחרים.

נראה שזה בדיוק עניין המצה, המהווה חלק ניכר מן המנחה. המצה מבטאת התבטלות, חוסר עצמי והתאיינות לשם שמים, חוויה שכולה ריח ניחוח לה' ללא נגיעות. לכן אנו לא רואים חמץ במנחה הקלאסית, חוץ מ"על חלות חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו". אך שוב, בתורת המנחה, שלכאורה כוללת את כל המנחות באופן גורף, נקבע במפורש: "לא תאפה חמץ"! ניתן לכך שני הסברים. האחד, במנחה הקלאסית ישנה מצה בלבד, על טהרת ההתבטלות, כיוון שכאשר אדם מביא מנחה הוא מתבטל, המנחה היא סיבת ההתבטלות. אך במנחה המובאת בנוסף לשלמי תודה, ההתבטלות כבר קיימת, כיוון שהמצב הנפשי של המודה לה' הוא מצב של תלות בו. אדם חב את חייו לה', ומרגיש שכל הווייתו מסורה לו יתעלה. לכן אין לו צורך להביא מצה, הגורמת להתבטלות, שכן כל המהלך הזה הוא מהלך של התבטלות.

ההסבר השני, ובדרכו העקרונית נצעד בהמשך, הוא שההתבטלות איננה המצב הנפשי הרצוי לאורך כל עבודת ה'. לאחר ההתבטלות ומתוכה, מגיעה ההתרחבות. בשלמי תודה ישנה התרחבות, שכן ה' קורה לאדם לדאוג לחייו הפרטיים. המתבטל לא מודה, כיוון שהמתבטל לא מכיר בצורך שלו להודות, שהרי הוא כלל לא מסתכל על עצמו וממילא לא רואה את הטובה אשר גמלו ה'. בשלב הראשון, ישנה התבטלות. בשלב השני, ישנה התרחבות שהיא התבטלות, בחינת ברכת הגומל, אז אדם נדרש להסתכל על עצמו ולבחון את הטובה שעשה לו ה', מתוך התבטלותו המוחלטת אליו. בשלב השלישי, ישנם שלמי תודה, אז ה' קובע שאדם יכול להודות לה' בדרך מסוימת, אך לא חייב. שלב זה מבטא גם את האמון שה' נותן באדם, אבל לענייננו, הוא מבטא את ההיתר, ואף את הדרישה האלהיים, להסתכלות התמידית של אדם על עצמו.

אולי יחס זה, בין המנחות בכללותן למנחה המצורפת לשלמי תודה, יסביר לנו את היחס בין הברכות בכללותן לברכת האילנות. הגמרא בברכות מלמדת כי יסוד ברכות הנהנין בסברה לפיה אסור לאדם שיהנה מהעולם הזה בלי ברכה. לכאורה, משמע בפשטות שההנאה אותה אנו פוגשים כאן בעולם שייכת לה', ורק בטובו ובחסדו העניק לנו אותה, ועל כך אנו צריכים להתבטל בפניו ואם אנו נהנים ממנה, לקבל ממנו רשות על ידי ברכה. אך כאשר מעיינים בנוסח ברכת האילנות, אפשר לגלות נקודה אחרת, הפוכה – "שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות, להנות בהן בני אדם". ניתן להסביר באופן פשוט שה' ברא את הבריות הטובות כדי שיהנו מהן בני האדם, אך על ידי התבטלות המתבטאת בברכה. אך אם נסביר כמו שיותר משתמע, שה' ברא את הבריות הטובות ונתן לנו אותן במתנה, להנות בהן, נצטרך לבקש יישוב לסתירה שלכאורה עולה.

לפי דברינו לעיל אודות המנחות, נוכל להסביר גם את הברכות. אכן, בכל הברכות כולן, היסוד הוא התבטלות. אך בברכה אחת, שזמנה בזמן התחדשות הטבע, שעתה עת הנצנים נראים בארץ, ובוודאי הדברים קשורים בדרך מן הדרכים, מצווה האדם להתחיל תהליך של התרחבות, תהליך שבו ההתבטלות מביאה אותו דווקא אל השיבה לעצמו, אל צרכיו, אל נוחיותו, אל הנאותיו, אל אהבותיו ואף אל תאוותיו.

לכשהסברנו כך את המתרחש במנחות ואת המתרחש בברכות, נסביר כך גם את המתרחש במועדים. המצה, כאמור, מבטאת התבטלות. יש לנו חג המתהדר בשם חג המצות. זה לא שאוכלים בו מצות, אלא שמו והגדרתו הוא חג המצות. אם כן, לפי דברינו, מדובר בחג של התבטלות. במובן הזה, עם ישראל לא יוצא מעבדות לחירות, אלא מעבדות פרעה לעבדות ה'.

בזה אוכל לתרץ קושיה עצומה שמקשים רבים. בפרשת החודש, מצווים בני ישראל לאכול מצות בלבד בחג המצות. אך כאשר הם יוצאים ממצרים, הם לא אוכלים מצות לא בשל הציווי, אלא "כי לא יכלו להתמהמה"! לפי דברינו, בני ישראל יוצאים לעבדות ה'. כעבד לפני רבו, בני ישראל לא יכולים להתמהמה לא במובן חוסר הזמן, אלא במובן חוסר היכולת הנפשית לבזבז זמן. אומרים הם לעצמם: ישנה עבודה שצריכה להיעשות, זמננו איננו זמננו, אלא זמננו זמנו יתברך, ועלינו לנצלו לשם רצונו בלבד. הם לא עסוקים בעצמם, הם יוצאים ממצרים כאשר הם דאגו לכך שתהיינה להם מנת פחמימות ראויה מבחינה תזונתית כדי שיוכלו להגיע במהירות לשמוע את משימתו של ה' בהר סיני, אף מנת הפחמימות הראויה הזו מבחינה תזונתית, פחות ראויה מבחינה קולינרית.

איזו משימה הם מקבלים בהר סיני? ראשית, "אנכי ה' אלהיך". ה' הוא הנושא של התורה. אכן, יצאת מבית עבדים, אך אני הסיבה לכך, ואני גם המגמה. שנית, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". ה' הוא הנושא של התורה ושל חיי המקיים את התורה, הוא, וכעת מתחדש, ורק הוא. שלישית, "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". העובדה שה' הוא הנושא של התורה, משתקת לחלוטין כל אג'נדה, כל יזמה אישית בעבודתו. עשה מה ששמעת שעליך לעשות בלבד. עשה ושמע.

לאחר מכן, מתחיל רצף של הגבלות על גבי הגבלות, המסתיים רק לקראת סוף פרשת משפטים. לדרכנו, הגבלות אלו אמורות לבטל את האדם, לגרום לו לחוש כי כוחו לא באמת עומד בפני עצמו, וכל יכולותיו מופנות אך ורק כלפי שמים. אלא שבסוף ההגבלות הללו שבפרשת משפטים, ה' מבטיח: "ואיבתי את איביך וצרתי את צרריך", "לא תהיה משכלה בקרבך, את מספר ימיך אמלא", "ושלחתי את הצרעה לפניך". ההתבטלות הרבה לבסוף מביאה להתרחבות גדולה, בה האדם זוכה לברכת ה' ונהנה מהזכויות שהיא מעניקה לו.

אם כן, מתגלה לבסוף כי יציאת מצרים איננה יציאה מעבדות פרעה לעבדות ה', כי אם יציאה מעבדות פרעה לחירות, ויותר מדויק: יציאה מעבדות פרעה לחירות ה'. בחג המצות אנו מצטמצמים כדי להגיע להתרחבות גדולה במשך יתר השנה.

הדברים מתבטאים גם בהפטרת פרשת צו, בה ירמיה מלמד: "שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם, והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם", לכאורה, ה' דורש מעם ישראל התבטלות מוחלטת. לא סתם שמיעה בקולו, אלא הליכה בדרך אשר הוא מצווה לנו, חיים שכל מעשיהם דבקים בה', מה שבסוף הופך לחיים שזה עניינם מהותית – "ואתם תהיו לי לעם". אך מיד לאחר מכן, "למען יטב לכם". מתוך ההתבטלות העצומה הזאת מגיעה התרחבות ענקית, טובה גדולה שבאה לו לאדם בשל היותו שליח ה'.

כך גם עולה מהפטרת שבת הגדול: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי… והריקתי לכם ברכה עד בלי די". "עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר", האדם מביא לה' מעט המבטא את שייכות הכל לה', ולאחר מכן, זוכה לכל. ההתבטלות הביאה להתרחבות. כמו כן, "והיו כל זדים וכל עשי רשעה קש, ולהט אתם היום הבא… אשר לא יעזב בהם שרש וענף. וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה". בשונה מהרשעים, שלא התבטלו לה' ויזכו לעונשם, הצדיקים, שהתבטלו לה', יזכו לגמול רב.

אם נחזור לאותה מנחה המצורפת לשלמי התודה, נוכל לענות תשובה נוספת לשאלת הסתירה בינה ל"לא תאפה חמץ", וכך נעמיק את דברינו אלה. הסברנו שהתודה מבטאת את רצון ה' בטובת האדם, ולכן שייך בה חמץ בשונה מביתר המנחות, אך אפשר אולי שמבוטאת בה עוד נקודה – זה לא שאין בתודה יסוד של התבטלות, אלא בתודה אין צורך ביסוד של התבטלות. המנחה תפקידה לגרום להתבטלות, אך כאשר אדם מביא תודה, עצם גישתו היא גישה של תלות, גישה של התבטלות, ולכן אין צורך במנחה שתגרום להתבטלות זו. האדם התבטל לה', קיבל טובה, וכעת הוא מוקיר תודה ובעצם מתבטל שוב.

אם נחבר את הדברים למהלכנו הכולל, יתכן שכל ההתרחבות העצומה אותה תיארנו לעיל בהרבה מעגלים הנובעת מהתבטלות, מביאה להתבטלות חזרה. וזהו בעצם כל מהלך חיינו, רצוא ושוב של הצטמצמויות והתרחבויות, כאשר נקודת ההתחלה היא התבטלות בפני יותר כל, וזוהי גם נקודת הסיום (וההתחלה מחדש).