התהלך לפני

התהלך לפני

לפרשת וירא

זיו חן זצ''ל

בפרשתנו אברהם מנסה לסנגר על אנשי סדום. הוא נאבק עבורם נגד ה', בכבודו ובעצמו, פן יספה צדיק עם רשע. אברהם מחויב לאנשי סדום. אך לאחר מכן, אברהם מקבל את הציווי לעקוד את יצחק כלשונו ולא רק שלא נאבק עבורו, פן יספה הצדיק הזה שכל עם הסגולה שהובטח לאברהם על ידי ה' תלוי בו, אלא שהוא גם משכים בבוקר, חובש את חמורו ואץ לדרכו לעקוד את בנו. איך ניתן ליישב את התנהגותו המאוד קשה של אברהם?

על נח נאמר (ו, ט):

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.

השורש הל"ך בהקשר לה' והתואר תמים מופיעים גם אצל אברהם (יז, א-יא):

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.

נח התהלך את האלהים, ואילו אברהם התהלך לפני האלהים. נח, שבשונה מקודמיו, בהם התורה פירטה לנו בדיוק מה היה עיסוקם, הוא צדיק תמים. נח חי את חייו, בהתהלכות את האלהים, ברצון להגיע אליו, להיות עמו, לא להיות בעולם הזה. נח מנסה לברוח מהמציאות העכשווית, בה כולם עובדים למחייתם, וכל עיסוקו הוא רק בהתהלכות את ה'.

לעומת נח, אברהם מתהלך לפני ה'. אברהם חי את חייו לפני ה', כלומר, הוא זולת לה', הוא אחר, הוא שונה. יכולים להיות ביניהם קשרים חזקים ביותר, אך הם עדיין יהיו שניים ולא אחד. נח שאף להיות אחד עם ה', ואולי גם הצליח, שכן לתקופה מסוימת, חי את חייו כאדם בודד בעולם, כשהיחיד שאיתו הוא ה'. אך אברהם מעולם לא שאף לכך. הוא שאף וגם הצליח להיות נאמן לה' ולעמוד בנסיונותיו, אך הוא עשה זאת מתוך מרחב העולם הזה ולא מתוך ניסיון להגיע אל ה'.

אף התמימות כוללת בתוכה את שתי הבחינות הללו. תמימות יכולה להתפרש כתמות, חוסר נגיעה בצדדים השליליים של המציאות. כך היה נח, נח היה תמים, הוא מעולם לא התחכך בעולם הזה על כל משמעויותיו. אך תמימות יכולה להתפרש גם כשלמות, וכך היה אברהם, שאכן התחכך בעולם הזה על כל משמעויותיו. בעוד כל תנועותיו של נח היו למעלה, כל תנועותיו של אברהם היו לצדדים ואף למטה, כשהוא לרגע לא מאבד קשר עין עם ה'.

הדברים נובעים גם מתוכן אותה התגלות בה נאמר לאברהם הציווי להתהלך לפני ה' ולהיות תמים. חלקה הראשון של ההתגלות עוסק ביחס אברהם אל הזולת:

וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר: אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים.

והחלק השני עוסק ביחס אברהם אל ה' בהקשר לברית המילה:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם.

ניתן לראות כי אין אלו חלקים שונים של אותו דיבור. אלו שני דיבורים שונים, כשבראשון נאמר "וידבר אתו אלהים לאמר", ובשני "ויאמר אלהים אל אברהם". הפרדה זו בין הדיבורים מחדדת שיחסו של אברהם לסביבה, לעולם הזה, איננו כיחסו של אברהם לה'. יחסו של אברהם לזולת מאופיין ביצירה, בתיקון, בפעולה במרחב העולם הזה ובקידומו, ואילו יחסו של אברהם לה' הוא יחס של ברית, יחס של שותפות ואחדות אינטרסים, של נאמנות, אך לא יחס של יצירה ופעולה במרחב המשותף.

כך ניתן לתרץ את התנהגותו של אברהם. עקידת יצחק שייכת לברית בין אברהם לה', ביחס ביניהם, בשאלה האם אברהם נאמן לה' לחלוטין. לכן אברהם מקיים את דברי ה' ללא ערעור, כיוון שהוא אכן נאמן לה' לחלוטין. אך לעולם אברהם לא היה יוזם לעשות את זה לבנו, כיוון שכל נקודת מבטו היא נקודת מבט של העולם הזה, נקודת מבט של חיים, ומתוכה יצא לפעולתו הגדולה על הסביבה. לעומת עקידת יצחק, השייכת לברית בין אברהם לה', ההגנה על אנשי סדום הצדיקים יוצאת מתוך נקודת מבטו של אברהם, שהיא נקודת מבט של חיים, כאמור, נקודת מבט שלא יכולה לסבול את מות הצדיק בשל חטאי הרשע. כאשר ה' מעמיד את החיים בסתירה לערכי עצמו, אברהם ילחם בה' וייאבק עמו, שכן כל נקודת מבטו היא נקודת מבט של חיים, של העולם הזה, ואכן גם בעקידת יצחק, בסוף הודה ה' לאברהם בנקודת מבטו זו של העולם הזה. הוא מתהלך בעולם הזה, לפני האלהים.

ההתהלכות לפני ה' אומרת שעל האדם לחיות בעולם הזה. נח, מיזמתו "התהלך את האלהים", ולכן גם ניסה לברוח מהעולם הזה, לעבור לעולמו של אלהים ולהתאחד עמו, מתוך הבנה שנגזר על האדם לחיות את העולם הזה בשל חטא אדם הראשון אך לכתחילה היה ראוי שלא היה כן. לעומתו, אברהם נצטווה על ידי ה' "התהלך לפני", וכמו כן "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אלא הארץ אשר אראך". בעיני נח, ה' גזר על האדם לחיות בעולם הזה, ובעיני אברהם, ה' בחר באדם לחיות בעולם הזה. ה' בחר באברהם, ואת בניו ציווה לבחור בחיים, "ובחרת בחיים". ה' רוצה אותנו חיים את חיינו באופן בריא, חיים של הליכה נורמלית בעולם הזה. אך חיים אלו, תמיד יהיו לפני ה', הם תמיד יהיו בהשראתו, בקשר ישיר עמו, בגעגוע אליו, ובנאמנות מוחלטת לו.