התוועדות לסוכות

התוועדות לסוכות

חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו", ושמחה היא אתהפכא, "ושאבתם מים בששון, ממעיני הישועה", שמחה היא המקום הכי גבוה. בתניא נאמר שיש שתי עבודות: אתכפיא ואתהפכא. צדיק עבודתו באתהפכא, אך רשע וטוב לו, עבודתו באתכפיא. מניין נובעת האתכפיא הזו? משני מקומות. האחד, מיראת העונש. אף שבחב"ד פחות אוהבים את המושג הזה, הוא מקובל בהמון ספרי חסידות (כולל פרי הארץ, שהיה הרבי של האלטר רבי) בתור הבסיס. "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו", "הוי מתפלל בשלומה של מלכות", שלום הוא יסוד, ומלכות היא מלכות, יש לחבר את המלכות עם היסוד ובכך לתת לה חיים, שכן ללא מורא המלכות, אין יראת העונש, וממילא העולם הופך לג'ונגל. השני, מיראת הרוממות (יראת המלכות). ההבדל בין שתי היראות הללו הוא שביראת העונש האדם לא יכול לצייר את המלך, ואילו יראת הרוממות נובעת מכך שהאדם מצייר את המלך, ורק לכן הוא ירא ממנו.

אמא, ספירת הבינה, היא המתקת הדינים בשורשם, והיא עבודה באתהפכא. זהו השופר, "עלה אלהים בתרועה", מידת הדין, "ה' בקול שופר", על ידי השופר מידת הדין הופכת לרחמים. לכן אמא שייכת בעולם הבריאה, שבו המציאות שלנו קיימת באופן היולי. הצדיק, שכאמור, עבודתו באתהפכא, לכאורה נמצא בעולם הבריאה. אמנם יש צדיקים שהם גם בעולם היצירה, ואפילו צדיקים שהם בעולם העשייה. בהקשר הזה, צדיק שהוא בעולם העשייה הוא בחינת יום טוב. "ההפכי הצור אגם מים, חלמיש למעינו מים", לעתים צדיק כלל לא פועל במעשה, אלא בדיבור, ולעתים אפילו במחשבה (למשל, קוויטל, וכן הריי"צ מעיד על עצמו, שהוא היה מוציא יהודים ממסך הברזל על ידי כוח המחשבה בלבד). יש אפילו צדיק שהוא יותר מזה, הוא אפילו לא פועל בעזרת מחשבה, הוא בחינת "למעינו מים", הצדיק הזה, שהוא חלמיש, מושך לא על ידי אקטיביות מצידו, אלא הוא מושך "למעינו", כלומר השפע מגיע "למענו".

העלייה לרגל מבטאת העלאת ההרגלים, כלומר, מוחין דאמא, המתקת הדינים בשורשם, עבודה באתהפכא, וזהו "חגים וזמנים לששון". אמנם אם ישנם שלוש רגלים, עלינו להבין שיש שלוש עבודות אתהפכא. האחת, "אתהפכא חשוכא לנהורא", כלומר, הצדיק הופך את החושך לאור, הוא מבטל (חכמה, אבא, שהיא ביטול) את קיום החושך (פסח, חנוכה). השנייה, להפוך את המר למתוק, הצדיק לא מבטל את קיום המר, הוא ממש ממתיק (בינה, אמא, וכפי שראינו) את הדבר המר עצמו (שבועות [בו התורה הופכת את החיים כמו אצל משה רבנו], פורים [בו אנחנו מתבסמים, מתמתקים, דווקא מהטיפה המרה]). השלישית, הצדיק אוהב (דעת) את הרע, הוא לא ממתיק, הוא אוהב את הרע כמו שהוא (ואולי בעצם זה שיא ההמתקה). זו הבחינה של הדור הנוכחי, שאוהב הכל, כולל כל הסטיות, ויש בכך אמת גדולה. זהו עניין חג הסוכות, "ופרוש עלינו סכת שלומך", השלום בין כל ישראל, האהבה בין כולם, וזה גם הקשר לדעת, שהיא עומדת נוכח המציאות כמו שהיא. אכן, חושך-אור, מר-מתוק, שנאה-אהבה עולים כמניין 1690, 26 (הויה) כפול 69 (אדנות), זהו היחוד הכי גדול. ראשי התיבות של כל המילים הללו, הממוצא שלו הוא 26 (הויה).

—

הרמב"ם כתב שאי אפשר לומר מה ה', אפשר לומר מה הוא לא. ואכן, הוא כיוון שלא ביודעין למחלוקת המקובלים האם צמצום כפשוטו או לא, שבדעת תחתון (ה' עילאה), אכן יש צמצום כפשוטו, כולל כל הכתוב בספרי קבלה, סילוק לצדדים, חלל, מקום פנוי, אמנם בדעת עליון (ה' תתאה), חלילה לומר זאת, לא יכול להיות מקום שה' לא נוכח בו (ואין הכוונה לרשימו, לכך מודים גם ספרי הקבלה, והוא רק בגדר "הנגלות" ולא "הנסתרות", אלא האור כלל לא הסתלק). "אהבה דוחקת את הבשר", האהבה גורמת לכך שאין שום צמצום, הכל עצם, אין בשר כלל. בין שתי הבחינות הללו נחלקו רש"י ואור החיים, האם "ואתה מרבבות קודש", האם כדי לתת לנו את התורה, ה' בא על ידי כל מיני מופעים, או שהוא בא בלי שום דבר, "אתה מרבבות קודש", כלומר יצא מכל רבבות הקודש ובא אלינו כפי שהוא. לכן צדיק גמור יכול לאהוב רשע גמור. מכאן גם היסוד למהפכה הרביעית, שבה גם הגויים באים ומתחברים לקהילת הקודש. זהו עומק דברי הרבי, שאם האין סוף היה רוצה הוא היה יכול לעשות גם צמצום כפשוטו, שהמאור יכול להיכנס באור לחלוטין, אפילו הה' תתאה הופכת לה' עילאה. זה מה שמאפשר את אותה שמחה שתיארנו למעלה, זוהי אהבת הרע.

כך מסביר אור המאיר את הפסוק בתהלים (קמ, יח), "סכתה לראשי ביום נשק", לראשי הכוונה לי-ראש, אחרי שיצאנו זכאים במשפט, אנחנו יוצאים עם "חרב גאותך", ראשי תיבות ח"ג¹, "ביום נשק", כלומר, עם לולב ביד, ואנחנו בראש. זהו הלולב (אושפיזא דיוסף), שהוא חסד פנימי, להמשיך את החסד המקיף של הסוכה לתוכנו, "סכתה לראשי", מתי? "ביום נשק". נעמיק את דבריו. לפני המילים הללו, מופיע "ה' (בניקוד אלהים) אדני עז ישועתי", ה' בניקוד אלהים הוא ראש השנה, אדנות הוא יום הכיפורים, עז הוא סוכות, וישועתי הוא הושענא רבה, ובו הכי שייך לומר "סכתה לראשי ביום נשק", כיוון שבו "ימינו תחבקני" של סוכות הוא הופך להיות "נשק" (ואז גם זונחים את חרב הגאוה ועוברים לערבה), בחינת נשיקין, אחדות מוחלטת. לאחר הושענא רבה, ה"נשק", הופך ל"משקה" ואז אפשר לשתות בשמחת תורה.

באמת "יום נשק" שייך גם בראש השנה ובשמחת תורה. נשק הכוונה גם השקה, ולה שתי משמעויות. האחת, השקת דבר חדש. בראש השנה העולם והאדם הופכים להיות דבר חדש (כמו שבראש השנה הראשון ה' השיק את אדם הראשון). השנייה, השקת דבר אחד אל דבר אחר. ביום הכיפורים המים הטמאים שלנו משיקים למים הטהורים של ה', ואזי "לפני ה' תטהרו". אם כן, כל חודש תשרי הוא חודש של נשק, והכל מתקדם לנשיקין של סוכות ובהכי מובהק הושענא רבה ולמשקה של שמחת תורה.