ה. על הכונה – הארי

על הכונה

לחמשה באב, הילולא קדישא של האלהי רבנו יצחק

כונה. מהי אותה כונה עליה אנחנו מדברים כל הזמן? כונה איננה כיוון, שהוא כללי, כונה היא פרטית, היא לא מכונת למגמה מסוימת, היא מכונת למקום מסוים, לנקודת ציון אחת בלבד. העוסק בכונה אקטיבי, הוא יודע איך הוא יכול להמשיך שפע מהעולמות העליונים, הוא לא רק מבקש, הוא לוקח, הוא אפילו לא דורש, שכן מושא דרישתו, אם ירצה, כבר בידיו. לכאורה הדברים תמוהים – היכן היחסים ההדדיים שהיינו מצפים מעובד ה' ומה'? עובד ה' לכאורה אמור לפנות אליו, לא אל העולמות העליונים. הבקשה עצמה היא אמורה להיות ענינו, לא קבלתה. יותר מכך, האם אין בכך אגואיזם? ניצול ציני של טובו של ה'? יותר אפילו מכך, וכי ה' מחויב אלינו?!

הנחת היסוד של תמיהה זו היא, כאמור, שבין ה' לעובדו ישנם יחסים הדדיים, ישנה פניה, ישנה בקשה, אך באמת אולי הנחת היסוד של העוסק בכונה הפוכה – אין כאן יחסים, יש כאן אך ורק אחד. הכונות הבסיסיות ביותר הן בוריאציות שונות של שם הוי"ה. שם הוי"ה עולה כמנין 26, שעולה פעמיים כמנין אהבה או אחד, ואם כן אהבה עולה כמנין אחד.

לכאורה הדבר תמוה, אהבה תלויה בקיומם של שני אנשים, שכן אדם לא יכול לאהוב את עצמו! אולי המסר שעלינו לקחת מרמז זה הוא שאהבה היא רק ביטוי לאחדות, כאשר שני אנשים אוהבים זהו סימן לכך ששניהם אחד, והעובדה שהם נפרדים היא רק כדי לחדד את האחדות שלהם, שהיא עד כדי כך שהיא יכולה להתבטא אפילו בשניות שלהם. כך גם נסביר מדוע שם הוי"ה כלול משני אחדים, כאמור, להורות שבתוך הוי"ה אחת כלולים שני אחדים, הסוף והאין סוף, ושבאמת העובדה שיש כאן שני אחדים רק יוצאת מתוך היותם שיכים בהויה אחת.

אם כן, נציע שכונה מושתתת על הכרת האחדות בין המכון למכוון, בין האדם לה', בין הסוף לאין סוף, ולכן המכון נוהג בעליונים כבתוך שלו – הם באמת בתוך שלו, שכן הם בתוך שלו יתעלה, וכיון שהוא רואה את עצמו ואת ה' אחד, הוא רק הכלי של ה', הוא רק החיצוניות, אך החיצוניות הזו איננה קליפה, היא חלק מהותי מה', שכן היא כאמור מחדדת את האחדות, שהיא מהותו של ה', של הוי"ה.

האלהי רבנו יצחק, כשמו כן הוא, הוא אלהי והוא יצחק, הוא שיך למדת הדין, כלומר הוא כלי. אמנם הוא לא היה אלא כלי לה', להוי"ה, למדת הרחמים, הוא היה רק החיצוניות הסופית של הפנימיות האין סופית, הוא הכניס לתוך שמות ספציפיים שפע אין סוף, הוא היה אותה שניות שמחדדת את האחדות. לכן כאשר אנו מחברים את מילות שמו הקדוש, מתעלמים מהפירודים הפיקטיביים, הוא חדל מהיות כלי והופך להיות אריה, אם אריה ישאג מי לא יירא, בהיותו אחד עם ה' ממנו כלם יראים. רבנו הקדוש והטהור היה אלהי כיון שהוא היה חלק ממנו, לא בהוי"ה, אלא דוקא באלהות, דוקא מתוך השניות הוציא רבנו את האחדות. כזה היה רבנו, וכך הן כונותיו הקדושות והטהורות, וכך גם כל אחד ואחד מאתנו.

כזה היה משה רבנו, שכתב את משנה תורה, הוא איננו סגן, אלא משנה. הוא לא אחראי על תחומים מסוימים מתחת למלך כשר, הוא משנה, כמו יוסף, שהוא בעצם סוג של מלך, "משה רבנו מלך היה". אלא שכמו רבנו, הוא היה איש האלהים, הוא היה הדין, החיצוניות של ה', של המלך, וזו לא סיבה לחלק, כאמור, ביניהם, אלא סיבה לאחד.

לכן לפני יום קדוש זה, חמשה באב, מתחילים לקרוא את ספר דברים, הוא משנה תורה, ולכן את פרשת ואתחנן, בה ה' מבקש ממשה "אל תוסף דבר עמי" פן הוא ייאלץ לקבל את דרישתו להכנס לארץ, כיון שמשה בתפלתו קובע מציאות בשטח מתוך אחדותו המלאה עם ה', וזו הסבה מדוע הוא לא החליט לנצל זאת באופן ציני, ואכן חדל מהתפלל יותר, שכן אין לו שום סבה לעשות נגד ה', הם אחד.