ואלה המשפטים לפרשת משפטים

לק"י

יח שבט ה'תשעז

ואלה המשפטים

לפרשת משפטים

זיו חן זצ''ל

נעיין בסידורה של פרשת משפטים מתחילתה עד פרשיית הרגלים בסדר מצוות הפרשה. נניח שפרשיית משפטים מתחילה פסקה חדשה, שכן היא פותחת במילים "ואלה המשפטים", משמע שמתחילה חטיבה חדשה שיש לעיין בחלקיה. נציע כמה פשרים שונים לסדר הקיים.

הפרשה פותחת בדינים חברתיים, עוברת לדינים איסוריים, ולאחר מכן מלמדת דינים ממוניים ודינים איסוריים לסירוגין. אנו נעסוק רק בסדר החלק הראשון של הפרשה.

החלק הראשון פותח בעבדות עברית, כיוון שעבדות היא המעשה החברתי הכי חמור שאדם יכול לעשות, כיוון שהאדון מנכס לעצמו אישיות. להזיק ברכושו, בגופו ואף בחייו זה דבר אחד, אך להעלים את אישיותו זו רמה גבוהה הרבה יותר של חומרה. אך דיברה תורה כנגד יצר הרע, וברצונה למתן את שוק העבדות ולא להעלים אותו כיוון שהיא יודעת שאם היא תנסה להעלים אותו היא לא תצליח, ולכן היא מגבילה אותו באופן מאוד משמעותי. ניתן להבין כמורנו הרב יוסי אליצור, שבתורה אין עבדות עברית, אלא העבד העברי אינו אלא שכיר, אך כאן נתסייג מטענה זו, כיוון שאנו מוצאים את השורש מכ"ר בהקשר לעבד, ומכאן ניתן להסיק שהמונח עבד עברי שייך בעבד לא רק כשם מושאל, אלא כיוון שהוא באמת עבד, אלא שהתורה הגבילה את האדון על ידי הפקעת זכויותיו הממוניות, או לחילופין על ידי הגבלות איסוריות על זכויותיו הממוניות.

לאחר מכן, דיני רוצח במזיד ודיני רוצח בשגגה, היינו שאדם ממש מחסל את נפש חברו. אם נבין שרצח אסור מדין תיקון העולם, היינו שנוצר חוסר במציאות אותו צריך לתקן על ידי מות הרוצח, יהיה קשה מדוע יש הבדל בין רוצח במזיד לרוצח בשגגה, הרי לכאורה נוצר אותו חוסר – נפש שכבר איננה. כאן ניתן להסביר שבמציאות נוצר חוסר יותר גדול אם הפעולה הייתה במזיד, או לחילופין שבאמת ישנם שני דינים ברצח: דין בתיקון העולם ודין בתיקון האדם הרוצח.

לאחר מכן, דיני חבלות של אדם ברעהו, היינו פגיעות בגוף, אך פגיעות שניתן לכפר עליהן, ולכן הן באות בסדר זה. אז מגיעים דיני רציחת עבד, שהם פחות חמורים, כיוון שהנפגע הוא פחות אדם מאדם רגיל (ומכאן, כאמור, החומרה בעבדות). לאחר מכן, ישנה איזושהי הפסקה בדיני חבלה בעבדים ועוברים לפגיעה בעובר של אישה הרה, וניתן לומר שעובר הוא אפילו פחות אדם מעבד (עיין מי השילוח לפרשת בראשית ד"ה ויאמר אלוהים יהי אור, בו נראה להדיא שאכן עובר נחשב פחות אדם). מיד לאחר מכן, חוזרים לדיני פגיעת אדם בעבד, אלא שהפעם מדובר בחבלות בלבד, ולכן היינו צריכים להפסיק ולדבר לפני כן על מצבים בהם עובר נרצח, מצב יותר קשה מעבד הנחבל, אף על פי שעבד הוא יותר אדם, כיוון שהפגיעה בעובר היא בעלת אופי מוחלט שאותו אין להשיב.

לאחר מכן, עוברים לדיני נזקים שנעשים על ידי רכוש. תחילה מדובר בנזק שור עד כדי מות אדם, שכן זהו הנושא הכי חמור. לאחר מכן, מתוארים בפירוט כלל דיני נזקי רכוש ברכוש אחר.

לאחר מכן, מופיעים דיני שומרים. דיני שומרים נמצאים כמעט בסוף חלק א של הפרשה, כיוון שהם שייכים לעולם הרבה יותר קל, עולם בו האדם לא מזיק ממש לרעהו, אלא באופן עקיף גורם לפגיעה בו. יש לשים לב שהשואל מופיע לאחר פרשייה פתוחה משאר השומרים, אפשר כיוון שהוא שונה מהותית – בכולם לזה שנותן את חפציו לשומר ישנו רווח, אך בשואל אין לו שום רווח. לכן באה התורה והחריגה אותו באופן ניכר מיתר השומרים. ולמרות זאת, העובדה שהוא יכול להזיק הכניסה אותו לחלק א של הפרשה.

בסוף חלק א, מופיע המפתה, כיוון שהוא הכי פחות חמור, שכן בכלל הנזקים היה מזיק וניזק, כאשר לניזק האירוע מתרחש בעל כרחו. לעומת זאת, אצל המפתה, האירוע מתרחש לרצונה החופשי. אך אם נאמר כך, מדוע מלכתחילה הוא נחשב כחלק מהמזיקים? אפשר שהתורה מבינה שאנו לא תופסים את רצונה כרצון חופשי לחלוטין, מה שמתבטא בכך שהוא נקרא מפתה (ולא סתם מציע הצעה), היינו שהוא הפעיל לחצים מורכבים יותר מאשר סתם דיבור, ולכן הוא שייך למזיקים, אך כיוון שיש כאן רצון בכמות כלשהי, הוא מגיע בסוף הפרשה (ואכן יש לחקור לפי זה, האם עיקר המעשה נובע מפיתוי, אלא שיש לה מעט רצון, או שעיקר המעשה נובע מרצון, אלא שהיא גם פותתה).