והשתחויתם מרחוק ויראו את אלהי ישראל

והשתחויתם מרחוק, ויראו את אלהי ישראל

לפרשת משפטים

זיו חן זצ''ל

(א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק:

כותב הקדושת לוי:

והשתחויתם מרחוק (כד, א). הנה יש לומר, דהנה הבורא ברוך הוא אצלו יש כביכול שני בחינות, רחוק וקרוב. בחינת רחוק, הוא שאנו מאמינים שהאור אין סוף ברוך הוא הוא קדמון לכל קדומים, ואין שום בריה בעולם יכול להשיגו, כי אי אפשר למחשבה להשיגו מחמת דהמחשבה הוא מחודש והקב"ה קדמון לכל, ואין שום אופן ושרף אשר ישיג אותו, כי הוא למעלה מן השגה, וזהו בחינות רחוק, שהוא רחוק ומובדל מן השגה. ובחינת קרוב, הוא שאנו מאמינים שהבורא ברוך הוא ממלא כל עלמין (זוה"ק ח"ג רכה, א; תיקו"ז הקדמה ה, א), ובגו כל עלמין, ומקיף כל עלמין, לית אתר פנוי מיניה (תיקו"ז תיקון נז), כי 'מלא כל הארץ כבודו' (ישעיה ו, ג), וזו הוא בחינת קרוב. ואנו בני ישראל צריכים להאמין בשני בחינות הנ"ל, האחד הוא רחוק והשני הוא קרוב. וזהו פירוש הכתוב (ישעיה נז, יט) שלום לרחוק ולקרוב אמר ה', לאותו צדיק שיאמין שהשם יתברך הוא רחוק וקרוב, לזה יתברך ברוך הוא ממשיך כל מיני השפעות לעולם.

והנה יש בחינות אהבה ויראה. והנה יראה לא שייך רק שאנו מתיראים מפני הדבר שהוא למעלה ממנו, וזהו בחינות רחוק ששם נופל היראה, אבל מבחינות קרוב מגיע האהבה. וזה שכתוב 'והשתחויתם' דהוא בחינות יראה שמשתחוה, לזה אמר 'מרחוק' כנ"ל, מאותו הבחינה של רחוק השיגו בחינות היראה.

או יש לומר, דהנה האר"י ז"ל כתב (שער הכוונות דרושי עלינו לשבח דרוש א) בכוונת עלינו ב'ואנחנו כורעים', בהשתחויה שאנו משתחוין אנו ממשיכין שפע רב מאין סוף ברוך הוא לתוך העולמות. וזה שכתוב 'והשתחויתם', היינו שתמשיכו שפע רב מבחינת 'רחוק' הנ"ל. ודו"ק.

אביעד אהלי דייק שבבחינת קרוב נמצא גם מקיף כל עלמין, והסביר שאנו יכולים להשיג גם את סובב כל עלמין (אף שהוא לא בתוכנו כממלא כל עלמין), ולכן הוא נמצא בבחינת קרוב. נראה שהוא מתכון לומר שכיון שאנו יכולים להבין את הסובב על ידי הבנת היותו היפך הממלא, הוא בחינת קרוב, לעומת בחינת רחוקאם כן, מהו הרחוק שהוא חסר השגה לחלוטין, אפילו לא על דרך השלילה. הוא כה רחוק שאין לנו בכלל יכולת לתאר אותו (אפילו לא תיאור שגוי או שלילי).

לפי זה, אפשר לומר שאותה השתחואה איננה השתחואה של כניעה לעומת מה שמעליי, מה שמכריע אותי. אין הכונה בהשתחואה שמצוה עליהם משה, להיות לא-שווים ומתבטלים, אלא הכונה בהשתחואה היא שהם יהיו עם הפנים למטה ולא יראו את ה', בחינת רחוק. כאשר הרחוק מתגלה בעולם, צריך להשתטח כדי לא לראות אותו, הרי ברגע שנחשפים אליו, שוברים את אותו מרחק יסודי.

(ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ: (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה:

מצד אחד, ההתחייבות לעשות את כל הדברים אשר דבר ה' אומרת שיש איזושהי קרבה, אף אם היא קרבה המושתתת על ציות ועל כניעה, אך מצד שני, היא בדיוק מחדדת שהקרבה היא קרבה רק לדברים אשר דבר ה', ולא לה' עצמו!

(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים: (ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: (ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: (ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

המוטיבציה לבטא את הברית על ידי דם, עולות, זבחים ושלמים, אף היא, מחדדת שהקרבה היא לא קרבה לה' עצמו, אלא רק לדברים גשמיים היכולים באיזשהו אופן לסמל אותו, ובאמת אליו אין שום קרבה.

(ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: (יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (הם נדב ואביהוא והזקנים; רש"י) לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ (היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא; רש"י): ס

פתאום קורה משהו. פתאום מתחולל בעולם הסופי הזה רגע אינסופי, רגע בו מתחברים עליונים ותחתונים. ה' כה גדול, שהוא יכול לשבור את המרחק בין הסופי לאינסופי. לרגע זה ישנן שתי שתי תגובות. האחת, תגובת משה ואהרן, בה ההבנה שה' הוא רחוק והוא כלל לא ניתן להשגה כלשהי, אף לא שלילית, עדיין קיימת בשכלם של חלק מהנוכחים, אך החויה כי משהו לא מהעולם הזה נכנס ברגע אחד לתוך העולם הזה יותר חזקה ממנה.

השניה, תגובת אצילי בני ישראל. אנשים אלו אצילים הם, הם גדולים, הם חכמים, הם נבונים, הם יודעים את התורה, והם שומרים באדיקות על הברית הגשמית עם ה' המרוחק. מתברר למפרע שהיו שני סוגים של עובדי ה' בעולם הזה: עובדי ה' בעולם הזה שלא שכחו איפה באמת ה' נמצא – בעולם אחר לחלוטין, ועובדי ה' בעולם הזה שלא שמים אל לבם את מקומו האמיתי של ה', וממילא כאשר ה' מתגלה אליהם מלמעלה למטה בחסד אינסופי השובר את הסופיות, הם חוזים במחזה הנעלה הזה, אך לא מצליחים לצאת מגשמיותם-גסותם, ויאכלו וישתו.