זכירת מעשה בלק ובלעם – לענ סבא

זכירת מעשה בלק ובלעם

לעילוי נשמת סבא מסעוד בן רחל

לעילוי נשמת סבא סעדיה בן רומיה ז"ל

פרשת השבוע והפסוקים. בפרשת השבוע, מטות, מסופר על הריגת בלעם בן בעור [לא, ב]:

(ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: (ג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן: … (ז) וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: (ח) וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב:

הנביא מיכה [ו, ה] מורה לנו לזכור את מעשה בלק ובלעם:

עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה':

גם בכתובים, בספר נחמיה [יג], אנו מוצאים את דבריו אודות סיפורו של בלעם [על פי דברים כג, ד]:

(א) בַּיּוֹם הַהוּא נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי הָעָם וְנִמְצָא כָּתוּב בּוֹ אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא עַמֹּנִי וּמֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱ-לֹהִים עַד עוֹלָם: (ב) כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת בִּלְעָם לְקַלְלוֹ וַיַּהֲפֹךְ אֱ-לֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה:

אם כן, אנו מוצאים את מעשה בלק ובלעם מופיע גם בתורה, גם בנביאים וגם בכתובים. מכאן אנו יכולים ללמוד על היותו משמעותי לדורות רבים, וממילא גם לנו. לכן עלינו לזכרו. בהמשך נראה דעה זו משתקפת בירושלמי.

יסוד הזכירה. מדוע לזכור את מעשה בלק ובלעם? הגמרא בברכות [יב:] דנה בשאלה זו:

אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה – משום טורח צבור.

מאי טעמא? אילימא משום דכתיב בה: א-ל מציאם ממצרים – לימא פרשת רבית ופרשת משקלות דכתיב בהן יציאת מצרים!

אלא אמר רבי יוסי בר אבין: משום דכתיב בה האי קרא: כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו.

מסופר כי חכמים רצו לקבוע את פרשיית בלק בקריאת שמע, אך נמנעו מעשות זאת בשל טורח הציבור. כעת עולה השאלה מדוע רצו לעשות. הגמרא מעלה אפשרות לפיה חכמים רצו לעשות זאת עקב אזכורה את יציאת מצרים, אמנם היא דוחה אותה כיוון שיש עוד כמה וכמה פרשיות שיש בהן יציאת מצרים. לכן היא מסיקה אחרת – בפרשייה כתוב "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו". מה בכך? רש"י מסביר:

דדמי לבשכבך ובקומך, שהקדוש ברוך הוא שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא.

יש דמיון בין "בשכבך ובקומך" שבקריאת שמע ל"כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" שבפרשיית בלק, והעניין הוא שה' שומר על ישראל בכל מצב, בשכיבה ובקימה.

בירושלמי בברכות [א, ה] מובא עוד טעם, שאותו הצגנו לפני כן בשלב הפסוקים:

ר' שמואל בר נחמן בשם רבי יהודה בר זבודא בדין היה שיהיו קורין פרשת בלק ובלעם בכל יום ומפני מה אין קורין אותן שלא להטריח את הצבור.

רבי חונה אמר מפני שכתיב בה שכיבה וקימה.

ר' יוסי בי רבי בון אמר מפני שכתיב בהן יציאת מצרים ומלכות.

אמר ר"א מפני שכתובה בתורה ובנביאים ובכתובים (שכפי שראינו פרשייה זו מופיע בתורה כמה פעמים, בנביאים במיכה ובכתובים בנחמיה; על פי פני משה).

או שכיבה וקימה, או יציאת מצרים, או היות הפרשייה גם בתורה, גם בנביאים וגם בכתובים. נשים לב כי כאן בירושלמי טעם יציאת מצרים לא נדחה. כעת נחשוב: מהו יסוד המחלוקת? יתכן שיסוד המחלוקת הוא בשאלה מהו זיכרון. לפי טעם יציאת מצרים, הרי שזיכרון עניינו הוא העבר, ההווה הוא חלק מהעבר, הוא ממשיך ומבטא אותו ולכן עליו להיקשר אליו. לעומתו, לפי טעם שכיבה וקימה (ובפרט לפי דקדוק לשון רש"י, "שומרנו", כאן ועכשיו), הרי שזיכרון עניינו ההווה, העבר הוא חלק ממנו, שכן הוא מלמד אותנו לקרוא אותו נכונה.

לפי טעם ההימצאות בתנ"ך, כפי שהקדמנו למעלה, יתכן שיש העמקה של שניות העבר וההווה והגעה לרובד בו קיימת אחדות – העבר וההווה הם חלק ממכלול אחד, המתבטא בהימצאות הפרשייה בכל התנ"ך למרות היותו ספר המתאר שנים כה רבות, מה שמלמד על רלוונטיותה לכל דור באופן שווה. בטעם זה הנקודה איננה מה שקרה בעבר ואיננה מה אנו יכולים ללמוד על ההווה, כי אם עצם העובדה שבעבר אחד הפרשייה הייתה רלוונטית, ובעבר אחר היא עדיין הייתה רלוונטית, מה שמלמד אותנו שגם בהווה (וגם בעתיד) היא רלוונטית.

מה כולל הזיכרון. על אותו פסוק במיכה, הקורא לזכור את מעשה בלק ובלעם, נחלקו המפרשים הראשונים מה כולל זיכרון זה. לדעת מהר"י קרא, יש לזכור את אותה תחבולה שניסו בלק ובלעם להשמיד על ידה את ישראל ואת העובדה שלא הצליחו בכך:

מן השיטים ועד הגלגל שיעץ לבלק ואמר לו א-להיהם של אילו שונא זימה הוא והושב את הזונות מן השיטים ועד הגלגל מי יקלקלו עמהם ותוכל להם (על פי בבלי סנהדרין קו.) וכל זאת לא עלתה לו.

לעומתו, רד"ק משמיט את התחבולה ומוסיף עוד פרט:

עמי זכר נא – ומה ענה אותו אחר שהזהרתיו שלא יקלל אתכם. מן השטים ועד הגלגל – וזכר גם כן מן השטים שחטאתם שם והייתם חייבין כליה וכפר להם במקצת החוטאים שהמית במגפה.

רד"ק מצד אחד לא מביא את עניין התחבולה שבלק ובלעם ניסו לעשות לאבותינו, ומצד שני מביא את העובדה שאבותינו בעצמם חטאו. מהו יסוד המחלוקת? יתכן שהוא בשאלה מה יש לזכור. לפי מהר"י קרא, יש לזכור את הדברים הטובים, את העובדה שה' הציל אותנו בסוף. לעומתו, לפי רד"ק, יש לזכור את הדברים הרעים כמו את הדברים הטובים, כיוון שמתוך הדברים הרעים מגיעים לדברים הטובים, מתוך העובדה שחטאנו אנו מגיעים להבנה כמה ה' אוהב אותנו שלמרות זאת לא התחייבנו כליה.

בכך באים הרבדים הקיומיים, מהם ימי זיכרון של אבותינו, ומוארים על ידי הרבדים המהותניים, מצוות זכירת מעשה בלק ובלעם, ומתגלה הקודש הכללי. כמו כן, בבחינות השונות של זיכרון המופיעות בו בשתי השאלות היסודיות שהעלינו, ובעובדה שהן פועלות באותו מרחב, מתגלה האחדות המלאה שלהן.