חג הביכורים ומתן תורה
ערוכים של אור / ד''ת זיו חגים / שבועות
בעריכת אור, אחיו של זיו
לק"י
ב סיוון ה'תשעו
חג הביכורים וחג מתן תורה
לחג השבועות
זיו חן זצ''ל
במקורותינו מתואר חג השבועות בשני אופנים: חג הביכורים וחג מתן תורה. החלוקה ברורה – במקרא הוא מופיע באופן הראשון ואילו בקרב חכמינו באופן השני. מה היחס בין שני העניינים המופיעים במועד זה?
א. – בביכורים האדם לוקח את ראשית פירותיו ומביאם למקדש. בפעולה זו הוא בעצם מתעלה מעל האגואיזם הטבעי והנורמלי אל מדרגה אלהית. הוא רותם את ראשית אונו למטרה נעלה של עבודת אלהים. אין הוא אדם כבר, כי אם על-אדם. נפשו הבהמית הולכת ומצטמצמת ככל שנדיבותו אל אלהיו גדלה.
כך גם התורה. התורה מהווה הדרך אל הפיכת האדם לעל-אדם. אדם זה לא דואג לעצמו כיוון שהוא חפץ בכך, אלא כי כך ציוותו התורה. יותר מכך, הוא מוכן למסור נפשו, באקט אנטי-בהמי מובהק, עבור אלהיו ותורתו. הן במצוות הביכורים, והן בשמירת התורה והמצוות האדם מתעלה מעל המציאות היומיומית והבהמית. האדם מרחיב את היסוד האלהי הקיים בו והופך אותו ליסוד היותר דומיננטי.
– כחלק ממצוות ביכורים האדם מצווה לקרוא מקרא ביכורים. מה מבטא קטע זה?
בקטע זה התורה מביעה חוסר אמון מוחלט באדם. בעוד במצוות סיפור יציאת מצרים ניתנת לאדם היכולת לקיים את המצווה בדרכו שלו, כאן נותנת התורה לאדם נוסח מפורט שרק דרכו ניתן לקיים את המצוות. היא יורדת עד לרמת הפרקטיקה הפשוטה הלכאורה לא-עקרונית של המצווה, "ושמת בטנא". ניתן אולי לומר שבמצוות ביכורים, בהיותה מצווה העוסקת בראשוניות של דבר, בדומה למתן תורה, ה' לא סומך על האדם. אין בו שום יסוד אלהי. אין לו סגולה. כולו שק תאוות ובשרים. אין בו שום יסוד אלהי אותו האדם מרחיב. ה' כפה את עצמו על האדם, ומכאן ואילך יכולה להיווצר עבודתו מאהבה, אך לפני כן אין שום הזדהות, שום רצון ושום הבנה בעבודת ה'. כפייה מוחלטת, הר כגיגית.
ב. חלק מהותי ממצוות הביכורים היא הדקלרציה השייכת אליה. אילו בהביאו את הביכורים היה החקלאי שותק, היינו סבורים אזי כי מדובר במצווה מעשית – הבאה. אך בהגיעו למקדש, עליו לקרוא קטע, והוא מקרא ביכורים. כלומר, מצוות הביכורים מורכבת ממעשה ומתאוריה.
– במקרא ביכורים האדם לוקח את המצווה המעשית ומחבר אותה אל המצווה הדיבורית. הדיבור מבטא את העיקרון המבוטא במצווה, שכן במקרא ביכורים נכתב טעמה של המצווה, ומתואר באופן נרחב יחסו המיטיב של ה' עם ישראל עמו. במצוות ביכורים, המורכבת מהבאה וממקרא, האדם מחבר את הפרטים הקטנים של מעשיו עם הרעיון העצום המובע בהם.
כך גם התורה. התורה, בחלקה הגדול, היא אוסף מצוות שבאות לבטא רעיון מסויים. בקיימו מצוות, האדם בעצם עובד את אלהיו במעשה, אך הוא מכיר ברעיונות הגדולים שישנם בו.
– מצוות ביכורים מבטאת את הפער העצום שיש בחייו הדתיים של האדם בין המעשה לרעיון. בעלייתו לירושלים, עלייה שיכולה להיות מפרכת ביותר כשלעצמה, הוא נאנק ונחנק, אך במקרא ביכורים הוא מתמלא אהבה לאלהיו. הוא שואל את עצמו: מדוע הוא צריך את כל זה? למה הוא לא יכול פשוט לאהוב את אלהיו בלי לקיים מעשים תמוהים?
המעשה עליו האדם עמל לא קשור בעיניו, פעמים רבות, לרעיון המובע בו. אין הוא אלא מעשה חיצוני ומיותר, המכביד עליו וחונק אותו. היה שמח לעבוד את אלהיו בדרכו שלו, אך זה האחרון כופה עליו מעשיו חריגים ללא שום סיבה. אין הוא פועל בעולמות העליונים, מנקודת מבטו, אלא מניח על ידו עור פרה, באופן תמוה ביותר. אין הוא נאבק בצדדיו הנמוכים ובשטניו הנפשיים, אלא מנענע ארבעה סוגי צמחים, אקט שלעולם לא יבין.