חול המועד וספירת העומר

בין הזמנים

חול המועד וספירת העומר בפרשיות התורה

מהו מעמדו של חול המועד בתורה? מהו מעמדה של ספירת העומר? בגדול, יש בידינו חמש פרשיות מועדות: משפטים, כי תשא, אמר, פינחס, ראה. נעיין בפרשיות אלה.

משפטים (כג):

(יד) שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֔ים תָּחֹ֥ג לִ֖י בַּשָּׁנָֽה: (טו) אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֘ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֣ת יָמִים֩ תֹּאכַ֨ל מַצּ֜וֹת כַּֽאֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֗ךָ לְמוֹעֵד֙ חֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב כִּי־ב֖וֹ יָצָ֣אתָ מִמִּצְרָ֑יִם וְלֹא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם: (טז) וְחַ֤ג הַקָּצִיר֙ בִּכּוּרֵ֣י מַעֲשֶׂ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּזְרַ֖ע בַּשָּׂדֶ֑ה וְחַ֤ג הָֽאָסִף֙ בְּצֵ֣את הַשָּׁנָ֔ה בְּאָסְפְּךָ֥ אֶֽת־מַעֲשֶׂ֖יךָ מִן־הַשָּׂדֶֽה:

חג המצות נחגג שבעת ימים, ומכאן אזכור לחול המועד, אף שבחג האסיף אין אזכור לכך. לעומת זאת, ספירת העומר לא קיימת.

כי תשא (לד):

(יח) אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֘ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֨ת יָמִ֜ים תֹּאכַ֤ל מַצּוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ךָ לְמוֹעֵ֖ד חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֑יב כִּ֚י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב יָצָ֖אתָ מִמִּצְרָֽיִם:… (כב) וְחַ֤ג שָׁבֻעֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים וְחַג֙ הָֽאָסִ֔יף תְּקוּפַ֖ת הַשָּׁנָֽה:

חג המצות נחגג שבעת ימים גם בפרשייה זו, וגם בה חג האסיף לא. לעומת זאת, ספירת העומר לא קיימת כגורם עצמאי, אך היא נרמזת בשמו של חג הקציר בפרשייה זו, חג שבועות. נציע כאן לפי זה שעניין ספירת העומר, בעיני הפרשייה בכי תשא, לא עומד בפני עצמו, אלא כל עניינו הוא רק ההגעה לחג השבועות, ונעמיק זאת בהמשך.

אמר (כג):

ספירת העומר – (טו) וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹמֶ֖ר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה: (טז) עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַהֽ':

נשמע גם כאן שכל עניינה של ספירת העומר הוא רק כדי להגיע אל אותו יום בו מקריבים מנחה חדשה. אין לספירת העומר משמעות עצמית.

חול המועד – פסח. (ו) וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַה֑' שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ: (ז) בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ: (ח) וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַה֖' שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ:

ניתן לראות פה את המורכבות בין שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ ווְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַה֖' שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים, לוּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַה֑', ולבַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ, ול בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ. נסביר זאת להלן.

סוכות. (לד) דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לַהֽ': (לה) בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ: (לו) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּקְרִ֥יבוּ אִשֶּׁ֖ה לַה֑' בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא־קֹדֶשׁ֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽה֙' עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ: (לז) אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י ה֔' אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ לְהַקְרִ֨יב אִשֶּׁ֜ה לַה֗' עֹלָ֧ה וּמִנְחָ֛ה זֶ֥בַח וּנְסָכִ֖ים דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ: (לח) מִלְּבַ֖ד שַׁבְּתֹ֣ת ה֑' וּמִלְּבַ֣ד מַתְּנֽוֹתֵיכֶ֗ם וּמִלְּבַ֤ד כָּל־נִדְרֵיכֶם֙ וּמִלְּבַד֙ כָּל־נִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַהֽ':

התורה מתארת מורכבות מסוימת: מצד אחד, חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לַהֽ', ומצד שני, היא מדגישה מיד אחר כך בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ:… בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא־קֹדֶשׁ֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽה֙' עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ, ובאמצע צמד הפסוקים הזה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּקְרִ֥יבוּ אִשֶּׁ֖ה לַה֑'. כך גם בהמשך:

(לט) אַ֡ךְ בַּחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בְּאָסְפְּכֶם֙ אֶת־תְּבוּאַ֣ת הָאָ֔רֶץ תָּחֹ֥גּוּ אֶת־חַג־ה֖' שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ שַׁבָּת֔וֹן וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י שַׁבָּתֽוֹן: (מ) וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י ה֥' אֱלֹהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: (מא) וְחַגֹּתֶ֤ם אֹתוֹ֙ חַ֣ג לַֽה֔' שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֖י תָּחֹ֥גּוּ אֹתֽוֹ: (מב) בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת:

שוב, תָּחֹ֥גּוּ אֶת־חַג־ה֖' שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים, אך בַּיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ שַׁבָּת֔וֹן וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י שַׁבָּתֽוֹן. ושוב, וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן, אך וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י ה֥' אֱלֹהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים ווְחַגֹּתֶ֤ם אֹתוֹ֙ חַ֣ג לַֽה֔' שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה… בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים. אם כן, מהו היחס בין החגים למה שביניהם?

נשים לב שאיסור מלאכה הוא בשני החגים ונטילת לולב באחד מהם, אך השמחה והישיבה בסוכה הן שבעת ימים. לפי זה, אפשר שישנו עיקרון המתבטא בצורתו המלאה והרחבה ביותר במועד, ובחול המועד, עיקרון זה מתבטא בצורה חלקית. כך נסביר את המורכבות הדומה הקיימת בפסח, כדלעיל.

פינחס (כח):

ספירת העומר – (כו) וּבְי֣וֹם הַבִּכּוּרִ֗ים בְּהַקְרִ֨יבְכֶ֜ם מִנְחָ֤ה חֲדָשָׁה֙ לַֽה֔' בְּשָׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ:

גם כאן נציע שאין לספירת העומר משמעות עצמית, היא רק מה שנותן לנו את התאריך ליום הבכורים.

חול המועד – סוכות. (יב) וּבַחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וְחַגֹּתֶ֥ם חַ֛ג לַה֖' שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:… (לה) בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י עֲצֶ֖רֶת תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ:

פסח. (יז) וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם לַחֹ֥דֶשׁ הַזֶּ֖ה חָ֑ג שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים מַצּ֖וֹת יֵאָכֵֽל: (יח) בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ: (יט) וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה עֹלָה֙ לַֽה֔' פָּרִ֧ים בְּנֵי־בָקָ֛ר שְׁנַ֖יִם וְאַ֣יִל אֶחָ֑ד וְשִׁבְעָ֤ה כְבָשִׂים֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה תְּמִימִ֖ם יִהְי֥וּ לָכֶֽם: (כ) וּמִ֨נְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֨ה עֶשְׂרֹנִ֜ים לַפָּ֗ר וּשְׁנֵ֧י עֶשְׂרֹנִ֛ים לָאַ֖יִל תַּעֲשֽׂוּ: (כא) עִשָּׂר֤וֹן עִשָּׂרוֹן֙ תַּעֲשֶׂ֔ה לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָ֑ד לְשִׁבְעַ֖ת הַכְּבָשִֽׂים: (כב) וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖את אֶחָ֑ד לְכַפֵּ֖ר עֲלֵיכֶֽם: (כג) מִלְּבַד֙ עֹלַ֣ת הַבֹּ֔קֶר אֲשֶׁ֖ר לְעֹלַ֣ת הַתָּמִ֑יד תַּעֲשׂ֖וּ אֶת־אֵֽלֶּה: (כד) כָּאֵ֜לֶּה תַּעֲשׂ֤וּ לַיּוֹם֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים לֶ֛חֶם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַה֑' עַל־עוֹלַ֧ת הַתָּמִ֛יד יֵעָשֶׂ֖ה וְנִסְכּֽוֹ: (כה) וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ:

מוצגת כאן מורכבות די דומה לזו שהוצגה בפרשייה באמר.

ראה (טז):

חול המועד – פסח. (ב) וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר ה֔' לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: (ג) לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי… וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֥ שְׂאֹ֛ר בְּכָל־גְּבֻלְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים… (ח) שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה:

סוכות. (יג) חַ֧ג הַסֻּכֹּ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה לְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בְּאָ֨סְפְּךָ֔ מִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶֽךָ: (יד) וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ: (טו) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר ה֑' כִּ֣י יְבָרֶכְךָ֞ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙ וּבְכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔יךָ וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ:

בסוכות בכלל אין שום אזכור ליום טוב, ובפסח, בו יש אזכור רק לשביעי עצרת, הדגש נמצא דווקא על חול המועד.

ספירת העומר – (ט) שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפָּר־לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת: (י) וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָׁבֻעוֹת֙ לַה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ מִסַּ֛ת נִדְבַ֥ת יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑ן כַּאֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ:

גם כאן, הדגש הוא על הספירה ולא על החג. אפשר לומר בעקבות החזרה של ציווי הספירה, המדגישה אותה וממקדת את נושא הפרשייה בה, שבעוד בפרשיות הקודמות הספירה נועדה רק כדי להגיע אל החג, בפרשייה בראה חג השבועות הוא רק טקס הסיום של הספירה.

כעת, לאחר שאספנו את הנתונים מכל הפרשיות, ננסה לחדד את ההבדלים ביניהן, ומתוכם נוציא חמישה מבטים שונים על הזמן בין הזמנים, על תקופות הביניים בחיינו, וכאן נציע שיש שלושה סוגי בין הזמנים: יש בין הזמנים בחינת חג המצות, שהוא בין הזמנים שלילי, כלומר, האופי שלו הוא בעיקר בעובדה שמעשים מסויימים אסורים בו. יש בין הזמנים בחינת חג הסוכות, שהוא בין הזמנים חיובי, כלומר, האופי שלו הוא בעיקר בעובדה שמעשים מסויימים מחוייבים בו. שני הסוגים הללו הם סטטיים, אין התקדמות מיום ליום, אך יש בין הזמנים בחינת ספירת העומר, שהוא בין הזמנים דינאמי, ומתעלים בו כל שלב. לפי זה, נעמיק בפרשיות השונות.

משפטים: חג המצות נחגג שבעת ימים. בחג האסיף אין אזכור לכך. לעומת זאת, ספירת העומר כלל לא קיימת. נציע שהמבט אותו נותנת לנו הפרשייה במשפטים לבין הזמנים, הוא מבט המחדד את בין הזמנים השלישי. בבין הזמנים יש סכנה גדולה. ההתלהבות הגדולה שיש בזמן, בחגים, עלולה להתפוגג ובתוכה גם הנאמנות הערכית הבסיסית ביותר. כאן מגיעה התורה ומלמדת אותנו שבמצבים כאלה יש לגדור ולסייג ולא לתת מקום לנטייה האישית שעלולה לגרום לנפיחות מחמיצה. פעילות חיובית לא באה בחשבון, הרי אין שם את ההתרגשות הנולדת מקדושת הזמן, וקל וחומר שלא פעילות חיובית מתקדמת.

כי תשא: חג המצות נחגג שבעת ימים גם בפרשייה זו, וגם בה חג האסיף לא קיים. לעומת זאת, ספירת העומר לא קיימת כגורם עצמאי, אך היא נרמזת בשמו של חג הקציר בפרשייה זו, חג שבועות. לפי זה, עניין ספירת העומר, בעיני הפרשייה בכי תשא, לא עומד בפני עצמו, אלא כל עניינו הוא רק ההגעה לחג השבועות. נציע אם כן, שהפרשייה בכי תשא הולכת באופן מאוד דומה לפרשייה במשפטים, וגם היא מעמידה במרכז את בין הזמנים השלילי, אלא שהיא מוכנה לקבל איזושהי התקדמות חיובית, רק אם כל עניינה הוא להוביל לחג הבא.

אמר ופינחס: גם בפרשייה זו נשמע שעניין הספירה הוא להגיע לחג ולא עניין עצמי. לגבי חול המועד, בעקבות מורכבות ודואליות בין חול המועד למועדים, נראה שישנו עיקרון המתבטא בצורתו המלאה והרחבה ביותר במועד, ובחול המועד, עיקרון זה מתבטא בצורה חלקית. לפי זה, נראה שבין הזמנים יכול לכלול פעילות שלילית ופעילות חיובית, אלא שהן תהיינה חלקיות, כי את יניקתן הן מקבלות מהחגים. לכן אפילו פעילות חיובית מתקדמת מתאפשרת, אך ורק כאשר היא לא חותרת להגיע אל מעלה, אלא אל התעלות רוחנית הבאה מלמעלה למטה, כחג השבועות.

ראה: בפרשייה זו בסוכות בכלל אין שום אזכור ליום טוב, ובפסח, בו יש אזכור רק לשביעי עצרת, הדגש נמצא דווקא על חול המועד, ושביעי עצרת הוא רק טקס הסיום שלו, וכך נראה שגם שבועות הוא רק טקס הסיום של הספירה. לפי זה, נראה שהפרשייה בראה הופכת את המבט לחלוטין – בין הזמנים הוא הזמן להעמיק, ליישם, להרחיב, לחוות ולנגוע במה שהשגנו במהלך הזמן. החוויה הרוחנית המאירה והמטהרת של הזמן היא חזקה מאוד, אך באמת היא לא מתעכלת בעודה קיימת, היא רק מהממת את האדם. העבודה האמיתית, עיכול החוויה הזו, היא בין הזמנים. לכן החג יכול להיחשב רק טקס הסיום של בין הזמנים, כיוון שהוא מלכתחילה רק מה שנותן את חומר הגלם בלבד, ולא הוא זה שיצר את היצירה הגדולה והעשירה האמיתית.