טז. עד לב השמים לר_ שלוימל_ה האהוב

מן השמים לארץ, ומן הארץ עד לב השמים

לששה עשר בחשון, הילולא קדישא דר' שלוימל'ה

ספירת מלכות מיוחסת בדרך כלל לדוד, אך במקומות מסוימים נאמר שהיא שייכת גם לשלמה. שלמה הוא החכם באדם, כיוון שהוא החכם במרחב האנושי כולו, הוא בקיא בלבבות כולם, בתורת כולם, בניגוני כולם, אולי הוא אפילו הצליח להתעלות למדרגת אדם הראשון ולהיות החכם בו, להבין לנבכי נפשו, ובכך כלל את כל פרטי הנשמות שיצאו ממנו. שלמה יודע לקחת את חכמת הקודש הגבוהה ביותר ולהוריד אותה עד כדי מצב שבו כולם יושבים תחת גפנתם ותחת תאנתם, הוא מצליח לקבל מהמקום הכי גבוה, לא על ידי זה שהוא יוצא מתוך אנושיותו, כפי שרבים חושבים, אלא הפוך, מתוך זה שהוא מתחבר למעמקי אנושיותו.¹ זו ספירת המלכות, המבטאת את ההורדה הגדולה של השפע שמקורו מכתרה של המלכות דרך החכמה למטה. זהו שלמה, התנועה מלמעלה למטה.

מלמד ר' לוי יצחק בפרשת וירא:

וירא אליו ה' באלוני כו' (יח, א). ויש לדקדק למה לא כתב וירא ה' 'אל אברהם', ולמה אינו מזכיר שמו. ונראה, כי הבורא ברוך הוא משפיע שפע לברואיו, ויש שפע אשר לא צמצם עדיין בעולמות, והנה השפע אשר היא מצומצם בעולמות, הצמצום הוא באותיות, כגון עולם השרפים הצמצום הוא באותיות שרפים, וכן לכל העולמות כפי האותיות שלהם, וכן לעולם התחתון, לכל אחד כפי אותיות שלו, היינו לאברהם השפע מצמצום אברהם, וכן לכל אדם.

והנה האדם העובד להשם יתברך במסירת נפש, אז הוא מתפשט מאותיות ומדבק עצמו להשפע אשר עדיין לא נתצמצם באותיות. והנה אברהם אבינו ע"ה מל עצמו לעת זקנתו, והיה עובד הבורא ברוך הוא במסירת נפש, ועל ידי זה נתפשט עצמו מן האותיות שלו, כי הוא דבוק בהשפע אשר עדיין לא נצתמצם באותיות, ולא נקרא בשמו כלל. וזהו וירא 'אליו' ה', שלא נקרא בשמו כלל.

בדרך כלל ה' פונה אל האדם בדרכים המקובלות, דרך האותיות, הפרוצדורות, המצליחות למלל ולהגדיר ולהכיל את השפע שיורד ממנו, את האור האלהי, כדי שייכנס למסגרות של העולם הזה. אפילו שלמה, שיודע להוריד את השפע מלמעלה לנקודות הכי נמוכות, לא עושה זאת מהמקומות הכי גבוהים, אלא הוא מקבל מהמקומות הכי גבוהים. הוא לא נמצא בכתר, הוא נמצא בחכמה (בחינת אותיות), שהיא אמנם מאין תמצא, אך היא עצמה איננה אין, ומקבל מהכתר, ואת החכמה הוא מוריד מטה.

אלא שיש אנשים שיודעים לפרוץ את הגבולות, להתעלות מעל החסמים ולהגיע אל שורש החסדים, להגיע אל הכתר שהוא הרצון. כזה היה אברהם אבינו, כפי שר' לוי יצחק מתאר לנו. כל כולו חסד, וממילא הגבולות לא היוו אצלו אף פעם גורם משמעותי. השמים אינם הגבול, עד ה' בכבודו ובעצמו, אברהם לא עוצר. אברהם יחדור את כל המסכים ויגיע עד לב השמים.

ר' שלמה היה בחינת שלמה. הוא ידע לקחת את המקומות הכי גבוהים ולהוריד אותם הכי נמוך. הוא ידע לחבר את הצדיקים הכי עמוקים אל היהודים הכי פשוטים, הוא ידע לקשור את האנשים הכי נמוכים אל התורות הכי גבוהות, הוא ידע לנגן ניגון בו לבבות כולם, העליונים והתחתונים, יישברו כאחד, ויתגלו כלב אחד מלכתחילה.

אך ר' שלמה היה גם בחינת אברהם, כל כולו חסדים. ר' שלמה הגיע אל מעל האותיות. הוא הגיע אל הניגון. הניגון, זה שפותח את שערי הלב, מאיימים ונעולים ככל שיהיו. הניגון פורץ את מגבלות האותיות בכך שהוא מגיע עד שורש החסדים. לר' שלמה לא היו מחיצות בפני אף אחד, לא כיוון שהוא היה נגד מחיצות, אלא כי הוא לא ראה אותן כלל, הוא לא האמין בהן, הוא מעולם לא התייחס אליהן. לכן גם הצליח להעפיל אל השפע משורש החסדים, ללא שום מחסום שיפריע לו בדרך. ר' שלמה מבטא את התנועה מלמטה למעלה, את האור החוזר, הוא לא רק יודע להוריד את השפע ואת החכמה הכי עמוקה והכי גבוהה, אמנם בלי מגע עם מקורה, הוא גם יודע לקחת את הרגש ואת הלב הכי פשוט והכי נמוך, הכי למעלה, עד למקור החכמה, עד לכתר. מן השמים לארץ, ומן הארץ עד לב השמים.