כה. ישראל אשר בך אתפאר – ישראל במשנת ר לוי יצחק הרב חיים

ביסוד שיטתו של רבנו ביחס בין קודשא בריך הוא לישראל עומדת ההבנה שצריך מישהו שיתווך בין שני הקטבים הללו. יסוד זה מקורו כבר אצל המגיד, אך באמת כבר בקבלת האר"י. נעיין בכמה מקורות המדגימים יסוד זה. כך רבנו כותב בפרשת בראשית, פרשת השבוע:

עוד יבואר, בראשית. ב' ראשית (תיקו"ז תיקון א). השם יתברך משפיע שפע, ואנו בתפלתינו עושים צימצום בהשפע כל אחד לפי הרצון שלו, זה עושה צימצום עם אותיות חיים לחיים, וזה עם אותיות חכמה לחכמה, וזה עם אותיות עושר לעושר, וכן לכל הטובות כל אחד כרצונו.

…

והנה זה שהשפע נשפע כלול מהבורא יתברך זה הוא בחינת 'תורה שבכתב', וזה שאנו עושין צימצום בהשפע עם האותיות הוא בחינת 'תורה שבעל פה', כי תורה שבעל פה היא ברצון ישראל כאשר הם עושין הפירוש בהתורה שבכתב. וזהו 'בראשית' – ב' ראשית, תורה שבכתב ושבעל פה.

רבנו פותח בכך שישנן שתי ראשיות. ישנם שני שלבים בשפע, יש שלב של ה' ושלב של ישראל. ה', בעצם השפע שלו אלינו, קורא לנו לבוא ולתווך אותו, אנחנו שותפים של ה'. אנחנו בסך הכל ביטוי של קול מסוים בהנהגה האלהית, זה ענייננו. אפשר לומר שזו כוונת רבנו כאשר הוא עומד בדין ודברים כלפי ה', הוא לא עומד נוכח ה', אלא הוא משקף פן מסוים בה'.

כך הוא כותב בפרשת יתרו:

או יבואר, אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. הרמב"ן הקשה מפני מה לא אמר אנכי אשר בראתי שמים וארץ. ונראה לתרץ, דהנה זה הכלל גדול בעבודת הבורא יתברך שמו, שאנחנו בני ישראל מחויבים להאמין בב' תורות, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, שכולם ניתנו מרועה אחד. והענין הב' תורות, תורה שבכתב מסר לנו על ידי משה עבדו נאמן ביתו, מכתב חרות על הלוחות (להלן לב, טז), באש שחורה על גבי אש לבנה (ד"ר ג, יב; זוה"ק ח"ג קלב, א), ותורה שבעל פה מה שנמסר למשה רבינו עליו השלום על פי פירושה, וכל שתלמיד ותיק עתיד לחדש (מגילה יט, ב; ירושלמי פאה פ"ב ה"ד).

נמצא שעיקר תורה שבעל פה ניתנה לנו כפי מה שהצדיקים שבדור יפרשו את התורה כן יקום, וזה כח הגדול שמסר לנו הבורא ברוך הוא, מחמת אהבתו ובחירתו לעמו ישראל, וכפי רצונם מהתורה כך מתנהגים כל העולמות. וזהו מה שאמרו חכמינו ז"ל (מו"ק טז, ב) הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והצדיק מבטלה. וזהו מי שעובד להבורא ברוך הוא בגין דאיהו רב ושליט (עי' זוה"ק ח"א יא, ב).

…

ואם תאמר שחס ושלום יש לו להקב"ה כביכול צער מזה מה שמנצחין אותו, לא, אדרבה יש לו שמחה ותענוג גדול מזה, כמבואר בחכמינו ז"ל (ב"מ נט, ב) מה עושה קודשא בריך הוא, קא חייך ואומר נצחוני בני. ועוד מצינו לחכמינו ז"ל (פסחים קיט, א) שאמרו לא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מנצחין אותו כו', אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, מנצחין אותו והוא שמח. וידוע שלשון 'נעימה' הוא מתוק, וזהו מה שדרשו חכמינו ז"ל עוד (שבת קה, א שם) א'מירה נ'עימה כ'תיבה י'היבה, מה שמסרתי רצוני לעמי ישראל, שכפי רצונם יתנהגו כל העולמות, הוא מתוק אצלי, שיש לי מזה תענוג, כמו שיש להאב תענוג מהבן כשהבן מנצח אותו.

ובשביל זה הזכיר השם יתברך מיציאת מצרים ולא אשר בראתי שמים וארץ, כי הזכרת הבריאה הוא רק להודיע שהוא קדמון לכל קדומים, ושהעולם מחודש, אבל בהזכרת יציאת מצרים מה שאמר אנכי 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ניכר אהבתו לעמו ישראל. ובזה לימד דעת העם בכדי להכניס בלבם התלהבות לעבודתו יתברך שמו ויתעלה, איך שהוציאם ממצרים מחמת אהבתו ובחירתו לעמו ישראל, ומסר להם הכח והיכולת להמתיק הדינין מ'צרה' ל'רצה', ושעל ידם יתנהגו כל העולמות, כי המה נקראו בנים למקום (דברים יד, א; אבות פ"ג משנה יד), ועל ידי זה יתלהבו לבם לעבודתו, וזה עיקר גדול בעבדות הבורא.

ה' מסר לנו את התורה כדי שנעבד אותה. ה' שמח שאנחנו מנצחים אותו. היחסים בין אב לבן כמשקפים את יחסי ה' לישראל מצוי כבר אצל המגיד, ממנו עולה שהיחסים הללו, ובשונה ממה שהיה נתפס לפניו, אינם בקשר השיפוטי, אלא באהבה, אפילו באמפתיה, באחדות, "ברא כרעה דאבוה". כאשר יידרש לשאלת הרצון, יענה רבנו שישראל יכולים לשנות את רצון ה', כבן שמשנה את רצון אביו.

כך כותב רבנו בקדושה שלישית לפורים:

עיקר בריאת העולם 'עבור לשעשע באיומתו', כי כשאדם מתפלל ולומד ועובד את הבורא ברוך הוא וברוך שמו בתורה ובמצות, אזי יש להקב"ה שמחה גדולה מזו. כמו שאמרו חכמינו ז"ל במסכת זבחים (מו, ב) 'לשם ששה דברים הזבח נזבח', ואמרו 'לשם ריח', 'לשם ניחוח', ופירש רש"י (ד"ה הנחת) שנחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו. ובזה עיקר עבודתינו, לתת נחת רוח להבורא ברוך הוא ליוצרינו ולבוראינו בעבודתינו תמה, ובכל הדבורים אנחנו ממשיכין שפע רב בכל הברואים והיצורים והנעשים. וכשיעלה זה במחשבת לבב איש, אזי יתלהב לבבו בקרבו, וככה יגיד במחשבתו: איש אשר נוצר מטיפה סרוחה ואחריתו רמה ותולעה יעלה ככה למעלה על ידי מעשיו הנעימים, ויעשה פרי במעשיו שיוכל לשמח בו הבורא ברוך הוא אשר הוא קדוש ומשרתיו קדושים, ויבא שפע רב בכל העולמות ובכל המלאכים ובכל הנשמות, והאל הקדוש ישמח בו.

כל אחד ואחד מישראל, מעצם העובדה שהוא בן של אביו, יכול לשמח ולענג את ה', ואין בכך גאווה, כיוון שזה רצון ה'. כך הוא כותב בהמשך, שזה שהצדיק מבטל את גזירת ה' עושה לו נחת רוח:

עוד חיבה יתירה נודעת לנו, אשר אנחנו כנסת ישראל בתפלתינו יכולין לבטל גזירות, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (מו"ק טז, ב): צדיק מושל ביראת ה' (ש"ב, כג, ג), מי מושל בי צדיק, הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה וצדיק מבטלה. וזה שעשועיו של הקדוש ברוך הוא ומתפאר בעמו בית ישראל, כאמור 'ישראל אשר בך אתפאר', שבצדקותינו ובמעשינו הטובים מהפכין גזרותיו יתברך מאבל ליום טוב וממות לחיים, ומבטלין כל גזירותיו.