כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה לפורים

כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה

לפורים

זיו חן זצ''ל

וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול… שכל כך היה כח נס זה שנקבע בלבם על ידי זה להודות ולהלל על שאר הנסים שהשם יתברך עושה עמהם תמיד בכל עת, כי בשעה שהשם יתברך מכניס האור בלב אדם מאיר לו מכל הצדדים.

אמת ואמונה, שנ

התורה מלמדת בספר דברים (ח):

(יז) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: (יח) וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:

כתב הר"ן בדרשותיו (י):

ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך. (דברים י). פרשה זו דבוקה וקשורה עם שלמעלה ממנה, כי בתחילה הזהיר את ישראל על שני דברים, האחד שלא יתלו הצלחתם בכוחם ועוצם ידם, והשני שלא יתלו כיבוש הארץ בזכותם. כי למעלה מזה אמר (דברים ח יב – יח) פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וגו', ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. רצה בזה, כי עם היות שאמת שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה, שיוכל העשיר לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, עם כל זה, עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור הכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא. והוא אומרו (שם יח) וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, לא אמר וזכרת כי ה' אלהיך נותן לך חיל, שאם כן היה מרחיק שהכח הנטוע באדם (לא) יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר כי עם היות שכחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכח ההוא, יתברך.

לפי הר"ן, נכון הדבר, כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ולמרות זאת, עליי לזכור מניין הוא בא. אפשר להציע שתי הבנות בר"ן. האחת, והיא הרווחת, אדם צריך להבין כל רגע ורגע מחייו שמקור הכוח שלו הוא מה' בלבד. השנייה, והיא לפי סדר הפסוקים, לגיטימי שאדם אומר שכוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, אלא שעליו להיזכר אחר כך בכך שמי שנתן לו את הכוח לעשות את החיל הזה איננו אלא ה'. השנייה מאוד קיומית, שכן מורגש הרבה פעמים גם בקרב העובדים על האמונה בה', שכל העבודה על החדרת האמונה לא משכינה את הקישור הישיר לה' ומעבירה את האדם למצב שזו הפעולה האוטומטית שלו, אלא היא פשוט מקצרת (גם אם משמעותית) את הזמן שבו לוקח לו להיזכר שה' הוא הנותן לו כוח לעשות חיל.

אפשר שבכך נחלקו חנוכה ופורים. חנוכה, כפי שמלמד הקוצקר, הוא החג שבו ה' מאיר את עינינו לראות את מעשיו בכל פינה וזוית ולהודות עליהם. זהו החג של ההבנה הראשונה בפסוקים, שה' מכניס בנו, מלמעלה למטה (כיוון שזה לא מתאפשר מלמטה), את ההכרה כי אין עוד מלבדו, וזאת כי אנחנו מתחילים את כל התהליך מתוך קנאות לה'.¹ קודם האדם מחדיר עד לשד עצמותיו כי ה' הנותן לו כוח לעשות חיל, ולאחר מכן הוא אומר שכוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה.

לעומתו, פורים הוא הוא החג בו ה' לא מאיר את עינינו לראות את מעשיו, אלא אנחנו מאירים את עיניו של ה' לראות את מעשינו, כביכול. אנו מעוררים אותו לראות כי אנחנו לא כל כך חסרי משמעות, כי יש לנו כוחות משל עצמנו. בניסוח אחר: פורים מתחיל כחג מטריאליסטי, אנחנו מתעסקים במעשינו שלנו, הימים שייקבעו בשל אותו יום נס הם ימי משתה ושמחה, בלי שום קשר לפעולה האלהית. לאחר מכן, פורים ממשיך להודאה, אנחנו מבינים כי מעשינו שלנו הם פועל יוצא של ה', אך ההווה אמינא עומדת בעינה, ואף אחד לא פועל כדי לשרש את היכולת שלה להתנוצץ ולנכוח, יש בה דבר נכון, וטוב שהיא עולה, אף שאחר כך היא נדחית. כדי שהעולם הזה יהיה סוף, מה שיגרום לאינסוף להיות באמת אינסוף (שכן אם הוא לא כולל משהו, כגון הסוף, הוא לא באמת אינסוף), הוא צריך להיות מנותק לעתים מהאינסוף. אם אור אינסוף ממלא אותו תמיד, הוא לא סוף, וממילא האינסוף לא אינסוף אמיתי. כדי שהאינסוף יהיה אינסוף, הוא חייב להותיר את שארית הכפירה הזו.