לך לעצמך לפרשת לך לך

לק"י

ט חשוון ה'תשעז

לך לעצמך

לפרשת לך לך

זיו חן זצ''ל

המדרש בבראשית רבה לפרשתנו (לט, יא) כותב:

אמר רבי ברכיה: "אתנך ואשימך" אין כתיב כאן, אלא "ואעשך" – משאני עושה אותך בריה חדשה את פרה ורבה.

העולה מהמדרש באופן פשוט הוא שה' חיכה לעשות את אברהם בריה חדשה, כדי שרק לאחר מכן הוא יפרה וירבה. רבי ברכיה מדייק זאת מהמילה "ואעשך", משמע אעשה אותך מחדש.

ניתן לראות במדרש הזה את ההבנה שכאשר אדם מבצע פעולת השתייכות לישות שנקראת עם ישראל, הוא לא אותו אדם שכעת משתייך לעם ישראל, אלא הוא אדם חדש. הוא כבר איננו אדם כלל – הוא ישראל.

אנסה להציע כאן מבט על עם ישראל שיוכל אולי לבאר מחדש את כל המושגים. ההתייחסות הפשוטה לעם ישראל היא כאל קבוצה אתנית, אך ניתן להתייחס אליו קודם כל כרעיון. עוד טרם הייתה לעם ישראל דריסת רגל במציאות, כלומר, טרם הייתה קבוצה אתנית שהייתה לה חלות שם עם ישראל, היה רעיון כזה שנקרא עם ישראל.

כאשר אדם משתייך לעם ישראל, הוא לא מצטרף לברית אינטרסים או לקבוצה בעלת מורשת משותפת, אלא הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים. אפשר להבין בהלכה זו את הרעיון שלא מדובר כאן בעם גשמי כלל, אלא בישות רוחנית. במובן מסוים, כאשר אדם מתגייר, גופו לא משתנה, אלא נשמתו משתנה. ברית המילה היא מאבק נגד המציאות הפשוטה – אדם נולד בצורה מסוימת, היא טבעו ומציאותו, והוא מחליט לשנות אותה. היהודי מתחיל את דרכו ביציאה מן הטבע ובקריאת תיגר על שלטונו בכך שהוא מתנער מעול חוקי הטבע, ומקבל על עצמו את עול מלכות שמים. לפי זה, הבריה החדשה עליה מדבר המדרש, ואותה פירשנו כמעבר מ"אדם" ל"ישראל", איננה בריה פיזית, אלא בריה רוחנית.

מי השילוח כותב בפרשתנו (ד"ה ויאמר ה' אל אברם) כך:

כאשר התחיל אברהם אבינו עליו השלום לבקש ולחפש אחר שורש החיים שלו אחרי הבינו אשר כל חמדת עולם הזה לא יתכנו להקראות בשם חיים אמיתיים כי כל חמדת עולם הזה הוא רק להסיר טרדות והמניעות ואחרי אשר יתבטלו כל הטרדות מה יהיה גוף החיים אשר עליו נבראת העולם, על זה אמר לו ה' יתברך "לך לך", היינו לעצמך, כי באמת כל דברי עולם הזה לא ייקראו בשם חיי ועיקר החיים תמצא בך, "ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל" (ישעיה מא, טז), זאת הוא החיים.

הדבר היחיד, אומר מי השילוח, שצריך לעשות עם חמדות העולם הזה, הוא להסיר אותן. הן נועדו על מנת שהאדם ימנע אותן מעצמו. כאשר נאמר לאברהם "לך לך", נאמר לו בעצם "לך לעצמך", התחבר לשורש החיים האמיתי שלך, שהוא להתהלל בקדוש ישראל.

במובן הזה, מי השילוח מסתכל על אברהם אבינו כאדם הבורח מחמדות העולם הזה. אני מנסה לטעון שהסתכלות זו לא נכונה רק לגבי אברהם, אלא לגבי כל הישות הזאת שנקראת עם ישראל. כל מהותו של עם ישראל היא האמירה שניתן לברוח מן המציאות. ניתן לחיות בבועה, לחיות בתוך עצמי האמיתי, וכך נכון לחיות. לכן השתייכותו של אדם לעם ישראל היא לא השתייכות אל חומר שנקרא עם ישראל, אלא השתייכות לרעיון שנקרא עם ישראל.

אברהם, וכל יהודי במהלך ההיסטוריה, הופך להיות יהודי כאשר הוא מבין כי עליו לחיות בתוך עצמו. הבריה החדשה, עליה דיבר רבי ברכיה בבראשית רבה, איננה בריה גשמית, היא בריה רוחנית. היא נבראת כאשר האדם מפסיק לחיות בעולם, ומתחיל לחיות בתוך עצמו, בתוך עולם הרוח שבקרבו. הבריחה מן החוץ אל הפנים, היא הבריחה מן החומר אל הקודש, היא הבריחה מן "אדם" ל"ישראל".