מהלכם הפנימי של חגי תשרי

לק"י לענ"ד כ"ח תשרי ה'תשע"ו

מהלך חגי תשרי

דבר תורה לחג הסוכות

זיו חן זצ"ל

מהרבה בחינות, חגי תשרי מאופיינים בפאסיביות אנושית מול אקטיביות אלהית. אנסה להוכיח טענה זו ולאחריה אנמק מדוע לדעתי הפאסיביות הזאת כל כך דומיננטית בימים אלו. מהלך זה מבוסס בין היתר על דברי הרצי"ה קוק זצ"ל בתחילת דבריו לחג הסוכות בספר "פעמים".

ראש השנה – כיוון שראש השנה הוא יום המלכת ה' בעולם, דבר המתבטא בתוכן התפילות פעמים רבות ("לדור ודור המליכו לאל", "ותמלוך אתה הוא ה' אלהינו מהרה לבדך על כל מעשיך", בברכת מלכויות שבמוסף ובדוגמות נוספות רבות), התהליך שעובר האדם הופך אותו לנתין המלך שאין לו שום רגש, רצון או מחשבה מלבד המלך. בנוסף, אף המצווה המרכזית ביום זה, הלא היא תקיעת שופר, איננה מצווה אקטיבית כי אם פאסיבית, "לשמוע קול שופר". אשר על כן, העבודה הפנימית של ראש השנה היא עבודה פאסיבית.

יום הכיפורים – ידועה המחלוקת בין ר' יהודה לחכמים האם עצמו של יום מכפר והיקף חשיבותה של התשובה. אך אף לדברי חכמים, שאין עצמו של יום מכפר, ותשובה קריטית על מנת שיכופרו חטאיו של האדם, נראה כי מקור התשובה המיוחדת של יום הכיפורים הוא הקב"ה בכובודו ובעצמו. כדברי חז"ל בסוף מסכת יומא: "מקווה ישראל ה'" – "מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל". ביום הכיפורים, הקב"ה הוא השחקן המרכזי בתהליך התשובה, אנחנו רק ניצבים.

סוכות – מצוות ישיבה בסוכה היא מצווה פאסיבית. עצם הישיבה, האכילה, השינה, המשך החיים הנורמליים הוא המצווה. כלומר, לא נדרשת כאן עבודה מיוחדת מצד האדם אלא שימשיך ויהיה מה שהוא. עד כאן דברי הרצי"ה.

שמיני עצרת – את שמיני עצרת הקב"ה קבע ואנחנו רק נגררנו אחריו. "קשה עלי פרידתכם", ולכן תישארו עוד יום אחד. עצם היום נקבע ע"י הקב"ה, ולפי חז"ל, עבור עצמו. כלומר, אין לנו כאן שום מעשה אקטיבי.

אם כן, נראה שבכל חגי תשרי אנו רק פסיביים. מדוע?

אחד ההסברים הידועים למצוות שבת ולמצוות שמיטה, הוא ששתי המצוות הללו נותנות לאדם פסק זמן המאפשר לו לעסוק בצד הרוחני במקום בענייניו הגשמיים. האדם חייב הפסקה מחייו הגשמיים על מנת שיוכל להתרכז בחייו הרוחניים. כפי שכותב רמי פורטיס בשירו "הנה בא השקט":

הנה בא השקט

הוא בא כדי לשמור

על כל הרגעים שאנחנו שוכחים

שצריך לזכור

יש דברים שעלינו לזכור. מהלך החיים השוטף מונע מאיתנו לזוכרם. לכן ניתנו לנו מצוות השבת והשמיטה. אני מעוניין לטעון שאף חגי תשרי באו, כל אחד ורעיונותיו היחודיים, לתת לנו לפני השנה החדשה מעין "יום עיון" שיכול להפוך את כל השנה שלנו לרוחנית יותר.

אך יש לתמוה מדוע בשבת ובשמיטה פסק הזמן בא בסוף הסבב (סוף השבוע/השנה השביעית מתוך שבע) ואילו חגי תשרי באו בתחילת הסבב?

נראה שהקב"ה רוצה לעטוף את הסבבים השונים בקדושה שתשפיע על כל שאר הזמן. לפיכך מובן מדוע גם חודש אלול מהווה מבחינתנו גם פסק זמן שבו מעניקים יותר זמן לעניינים הרוחניים. חודש תשרי וחודש אול גורמים לכל אמצע השנה להיראות רוחני יותר.