משפט שהוא צדקה לראש השנה

משפט שהוא צדקה

לראש השנה

כה מלמד הקדושת לוי בפרשת שפטים:

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך כו' ושפטו את העם משפט צדק (טז, יח). דהנה הקדוש ברוך הוא שופט את כנסת ישראל בבוא יום המשפט בגודל רחמיו וחסדיו, אך צריכין אתערותא דלתתא לעורר את המדה של רחמנות למעלה, ועל ידי מה נתעורר אותו המדה של חסד, כשאנו למטה מתנהגים בחסד ומלמדים זכות על כל איש מישראל לדונן לכף זכות, ואז על ידי זה גם מלמעלה נתעורר אותו המדה, ומלמדין גם עליו וגם על כל זרע ישראל חסדים, ואם כן האדם מעורר בעובדא שלמטה השער העליון לפתוח שערי חסד להריק ברכה על כל זרע ישראל.

מושג השפיטה בדבריו מתקשר לעולם של טוב, של חסד ושל כף זכות. בשונה מבנקודת המוצא שלנו, לפיה שפיטה שייכת לעולם של צדק, של חובה, של עיקר הדין, ר' לוי יצחק רואה את השפיטה באופן הפוך, משפט שהוא צדקה.

בדרכו, עלינו לקחת את מושג השפיטה הזה ולא להחיל אותו רק על שופטים בשר ודם, אלא גם על שופט כל הארץ אשר במקום לעשות משפט בארץ, להעמיד את הדין על תילו ולהוציא את האמת לאור, עושה צדקה בארץ, מבסס את העולם על עמוד החסד ומפיץ את בשורת הטוב. ה' בשבתו על כס השופט איננו אותו דיין בוחן ובודק המעביר את צאנו תחת שבטו, כי אם המלך הטוב והנערץ שכל רצונו שיהיה טוב בממלכתו. בעיני נתיניו מדובר במלך שאוהבם וחפץ בטובתם. הוא לא מחטט במעשיהם, אלא מרימם אל על.

בראש השנה אנו ממליכים את ה' עלינו. מלוכתו זו מתבטאת בספרים רבים כקשורה למשפט. ה' שופט את הארץ וגוזר עליה גזרות טובות או רעות, הכל לפי מעשיה בשנה שעברה. לפי דברינו, ה' כשופט את הארץ כלל לא גוזר גזרות רעות. צורת המשפט הזו לא מכירה בכלל במושגי הרע כיוון שהיא לא חרטה על דגלה בשום שלב את הצדק, להיפך; המוטיבציה היחידה המניעה אותה היא מוטיבציית הטוב. אם כן, בראש השנה אנו ממליכים את ה' עלינו ונותנים לו לשפוט אותנו, לא באובייקטיביות, אלא בחפץ הטוב המוחלט. ביום הדין¹, ה' מעביר את צאנו תחת שבטו לא במובן שהוא מכה אותנו במקלו הקשוח והמוצק, כי אם במובן שהוא מראה לנו את הדרך בה נלך ונחיה בעזרת אותו מקל².