נהדרך ונמליכך לחג הסוכות

נהדרך ונמליכך

לחג הסוכות

הגמרא בסוכה (יא:) מלמדת:

תניא: לולב, בין אגוד בין שאינו אגוד כשר. רבי יהודה אומר: אגוד כשר, שאינו אגוד – פסול. מאי טעמא דרבי יהודה? יליף לקיחה לקיחה מאגודת אזוב, כתיב התם ולקחתם אגדת אזוב, וכתיב הכא ולקחתם לכם ביום הראשון, מה להלן באגודה – אף כאן נמי באגודה. ורבנן: לקיחה מלקיחה לא ילפינן. כמאן אזלא הא דתניא: לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו – כשר. אי רבי יהודה – כי לא אגדו אמאי כשר? אי רבנן – אמאי מצוה? – לעולם רבנן היא, ומשום שנאמר זה אלי ואנוהו – התנאה לפניו במצות.

בסוגיית לולב היבש פסול (שם לא.) מופיעה עוד מחלוקת בין חכמים לרבי יהודה:

תנא: יבש פסול, רבי יהודה מכשיר. אמר רבא: מחלוקת בלולב. דרבנן סברי: מקשינן לולב לאתרוג, מה אתרוג בעי הדר – אף לולב בעי הדר. ורבי יהודה סבר: לא מקשינן לולב לאתרוג, אבל באתרוג דברי הכל הדר בעינן.

ננסה למצוא שיטה קוהרנטית ברבי יהודה ובחכמים. בחכמים ניתן לומר שתי אפשרויות. אפשר לומר שהם מבינים שדין ההידור של פרי עץ הדר דאתרוג אומר שצריך לחזר אחר מין יפה, אך הוא לא אומר שצריך שארבעת המינים בכללותם יהיו . לפי זה, יהיה מובן מדוע מצד אחד, הם סבורים שלולב יבש פסול מדין פרי עץ הדר, ומצד שני הם סבורים שאין צורך באגידת לולב מדין פרי עץ הדר, אלא מדין אחר, דין הידור מצווה ד"זה אלי ואנוהו".

אך אפשר להציע אפשרות יותר מהותית בשיטת חכמים. אפשר להבין שדין פרי עץ הדר ודין זה אלי ואנוהו לא סותרים אחד את השני, וממילא אין פער בין הסוגיות. באמת מדובר באותו דין. התורה קבעה שיש להדר במצוות. בתוך כך יש לעשות גם לולב נאה. אלא שבאה התורה והחריגה את דין אתרוג ולדעת חכמים גם את דין לולב, ואמרה שהם צריכים להיות מיוחדים, שהם לא רק צריכים להיות נאים, אלא הם מהותית מוגדרים כ"פרי עץ הדר", היינו שכל הגדרת המצווה הוא ההדר שבה. בשונה מבכל המצוות, בהן אחד מדיני המצווה הוא שיש להדרה, כאן כל עניין המצווה הוא ההדר. ננסח באופן מחודד, בכל המצוות דין הדר הוא דין במצווה, באתרוג ובלולב, המצווה היא דין בדין הדר. כך צריך לומר גם ברבי יהודה, אלא שרבי יהודה סבור שזה נכון רק באתרוג ולא בכל הלולב.

הדר הוא יופי, אך הוא לא סתם יופי – הוא יופי המעורר כבוד. בראש השנה וביום הכפורים, אנו מהדרים את ה'. אנו מהללים ומשבחים אותו, ובכך מחדדים את הפער בינינו לבינו יתעלה. הדברים מגיעים לשיאם ביום הכפורים בו אנו מבקשים כפרה, מבקשים שה' ימחק את כל חובותינו, כמלך אל רם ונשא. בחג הסוכות מתרחשת תפנית. אם עד עתה אנו הידרנו את ה', בחג הסוכות ה' מהדר אותנו. ה' מכניס אותנו לתוך ענני הכבוד שלו, ה' נותן לנו ארבעה מינים שכל עניינם, כאמור, אינו אלא הדר. כעת אנו שייכים בהדרו של ה', ומומלכים על ידו בעצמנו.

התהליך בא להשלמתו, כאשר לאחר שה' העניק לנו את הדרו, אנו אומרים:

הושיענו בחגיגת יום אחד. תבנה ציון ברנה, והעלנו לתוכה בשמחה. יראו גוים ויבושו ויכלמו זרים זדים. נהדרך בארבע מצוות ונמליכך ביום זה סוכה. וכך נאמר בהגלותך, מלכנו, אנא, אל נא, הושענא והושיעה נא.

אנו מהדרים את ה' וממליכים אותו על ידי ארבעת המינים ועל ידי הסוכה¹, בעזרת אותו הדר בדיוק שהוא נתן לנו, אלא שהפעם אנחנו שייכים בהדר זה בדיוק. אנו ממליכים את ה', כשאנחנו בעצם בניו, בני המלך אותו אנו ממליכים בעצמנו. ההידור המגיע מהעניים ממעש, מהדלים ומהריקים, אין זה הדר של כבוד ושל יראה. לעומתו, ההידור המגיע מההדורים בעצמם, הוא הידור של יופי ושל אהבה.