נעם שבת ר_ אהרן הגדול יט ניסן

נעם שבת

להילולת ר' אהרן הגדול מקרלין, יט ניסן

יה אכסוף נעם שבת המתאמת ומתאחדת בסגלתך.

במבט פשוט, השבת מאוד לא מתאימה ומאוד לא מתאחדת בסגולתנו. אנו גשמיים, השבת רוחנית. יותר מכך, היא לא מהווה רק מוקד אחר, היא מונעת מאיתנו את העיסוק ברובד הגשמי לגמרי, אפילו אם איננו מוקד כשלעצמו. אפילו אם יתפלל אדם כל היום כולו, את הפעולה הפשוטה של לברור פסולת מתוך אוכל הוא לא יוכל לעשות. מתברר בשבת שלא זו בלבד שעל אדם לא להתמקד ברובד הגשמי, אלא יש בעיה ברובד הגשמי שלו, אסור לו להתקרב אליו.

אמנם כאשר מביטים שוב על השבת, מגלים אנו כי הבעיה איננה בעצם הרובד הגשמי, שכן אין בעיה לאכול או לישון בשבת, להיפך, יש מצוה להתענג גשמית בשבת. הבעיה היא ליצור ברובד הגשמי ולקדם אותו. בשבת הגשמיות סטטית, בשבת יש בעיה בפיתוח הגשמיות שלנו, אך עצם הגשמיות שלנו רצויה. אם כן, השבת איננה רוחנית, כפי שכתבנו למעלה, השבת היא מאוד גשמית ומאוד רוחנית גם יחד. הגשמיות אותה היא דוחה היא גשמיות מתפתחת.

מה הבעיה בה בגשמיות המתפתחת? רוחניות במהותה היא שביתה. רוחניות אומרת יכולת להקשיב, להפנים, לנוח. כאשר אדם עוסק בגשמיות אך בדרך זו, הוא מקבל מהגשמיות, הוא לא יוצר אותה, הוא לא פועל בה, הגשמיות הזו היא בעצם רוחניות, היא אדווה מעט יותר רחוקה של אותה שביתה, אך היא חלק מהותי ממנה. אדם השובת באמת, קשוב לרחשי לבו ויודע לספקם, אך גם קשוב לרחשי בטנו ויודע לספק גם אותם. זהו השובת האמיתי, אדם המחובר לעצמו. לעומתו, זה אשר לא שובת, לא קשוב לרחשי לבו ולא לרחשי בטנו, הוא עסוק בליצור, הוא עסוק בלפתח, הוא עסוק בחוץ במקום להיות עסוק בפנים. השובת יצא החוצה רק כדי לשוב אל הפנים, רק פיקוח נפש ידחה את השבת, חלל עליו שבת אחת, אך ורק כדי שישמור שבתות הרבה.

כיוון שאנו לא מחוברים לעצמנו, השבת עלינו כמעמסה. אנו לא כוספים לשבת. היא מתאמת ומתאחדת בסגולתו של ה', שהוא בעולם שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים, אין בו צורך כלל, אין בו חוץ, רק פנים, מסביבו צדיקים יושבים-שובתים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה כל ימיהם.

השובת האמיתי הוא בחינת אהרן הכהן שאל לו לצאת מפתח האוהל כל ימיו, מפתח המקדש, שכשם שיום השבת הוא בחינת שביתה שבזמן הוא בחינת שביתה שבמקום. השובת האמיתי מחובר לעצמו, מחובר רק לעצמו, לא עוסק בחוץ של עצמו, עוסק רק בפנים. הוא מחובר לכל רבדי עצמו, לרוחניות ולגשמיותו. הוא כוסף לנעם שבת, מתוך הבנה ששבת נעימה, ששבת מהווה את מי שהוא. הוא כוסף אליה כיוון שהיא מתאמת ומתאחדת בסגולתו של ה', שאף הוא שובת אמיתי, הוא כוסף להתאחד בסגולותיו של ה', לצאת מכל עולם העבודה הזה אל עולם של מנוחה, עולם שכולו שבת, עולם שכולו נעם שבת.