סוכות ופסח

סוכות ופסח: שמחת המנוחה ושמחת העבודה

זיו חן זצ''ל

בחג הסוכות לימדה התורה: ושמחת בחגך. בפשטות, דיברה התורה דווקא על חג הסוכות, אלא שחכמים הרחיבו ציווי זה לכל אחד ואחד מהימים הטובים, וביניהם לחג הפסח. לכאורה, לפי זה, היינו צריכים לומר שגם בפסח אמורה להיות שמחה גדולה בדיוק כמו בסוכות, אלא ששמחת בית השואבה, שמספרים לנו חכמים על עוצמתה הרבה, לא קיימת בפסח.

אפשר להסביר בפשטות ששמחת בית השואבה היא שמחה על ניסוך המים, והיא לא קשורה לסוכות אלא לעונה, אך כמובן, קשה לומר שאין קשר ביניהם. ועוד, אם כן, הלא בוודאי אין זה מקרה שקרבן העומר הנערך בפסח, שאף הוא נובע מהעונה ולא מהחג (לכאורה), לא נערך בשמחה כל כך גדולה כשמחת בית השואבה.

חג הסוכות הוא חג האסיף. הוא מתקיים בצאת השנה, בשחרה של שנה חדשה, ברעננות נפלאה של חיים חדשים המתחילים מעושר גדול של תבואה ושל פירות. לא בכדי קבעה התורה שנצא מהבית בחג זה אל הטבע, נכסה את ראשנו בו וניטלו בגאווה, שכן הבית הוא מקום בו נחים ולא מקום בו אנו עובדים, וכאן אנו רוצים להתמקד בגדולות מעשינו ובהישגינו, וביכולת שלנו לנוח בחיקם, מכוחם ובזכותם.

לעומתו, חג הפסח הוא חג האביב. בחג האביב עונת הקציר רק מתחילה. התבואה הראשונה שנקצרת נקצרת במוצאי היום טוב הראשון שלו, כלומר, הוא פותח במובן מסוים את עונת הקציר (ואיסור חדש לפי זה הוא רק סימן לחוסר ההתעסקות באדמה טרם הפסח). אם כן, חג הפסח נחגג בבית כיוון שהוא נחגג במנוחה, שהיא הפתיח לעבודה. הפסח הוא ארוחת הבוקר החפוזה והקפה המעורר שלפני יום עבודה ארוך ומוצלח. אנו מתמקדים במנוחה, כיוון שהיא נקודת המוצא שלנו אל העבודה.

כך ניתן ליישב את קושייתנו. בסוכות ובפסח ישנה אותה רמת שמחה, בשניהם שמחה ענקית אך אופייה שונה אצל שניהם. בסוכות השמחה היא שמחת המנוחה, המנוחה על כך שסיימנו את העבודה. לעומתו, בפסח השמחה היא שמחת העבודה המתחילה ממש ברגעים אלו. אנו מתחילים לספור את העומר ופוצחים בתהליך פנימי ארוך ויסודי שבסופו (בעזרת ה') נהיה הרבה יותר טובים. אין זו שמחה קטנה יותר, אך היא שמחה שלא שייך לקיים בה אירוע שכל כולו עיסוק רק בשמחה (כשמחת בית השואבה) כדי לתת לנו את המגע עם העבודה המתקיימת מתוך ובליווי השמחה הזו.

לפי זה, ניתן להסביר את המנהג המקובל ברוב הקהילות ואת המנהג של יהדות אתיופיה. המנהג המקובל ברוב הקהילות הוא לספור החל ממוצאי היום טוב הראשון, ומנהג יהדות אתיופיה הוא לספור את העומר החל ממוצאי היום טוב השני. המנהג המקובל מבין כפי שאמרנו, שעניין הספירה הוא העבודה, וכל השמחה יוצאת מתוך העבודה הזו. כאמור, איננו מקיימים אירועי שמחה הממוקדים בה, כיוון שהיא לא הנקודה, היא רק מלווה את העבודה.

לעומתו, מנהג יהדות אתיופיה מודה לרעיון, שפסח הוא שמחת העבודה ולא שמחת המנוחה, אלא שהוא מבין שניתן לקיים פסח שכל כולו שמחה ללא נגיעה בכלל בעבודה. השמחה לא רק מלווה את העבודה, היא נמצאת בתוך העבודה, בליבתה, במרכזה, העבודה מעוררתה ומבטאתה. השמחה היא הנקודה, והיא לא סותרת עבודה, אלא אדרבה, היא מחיה אותה.