ספיר גזרתם יחד מאירות

ספיר גזרתם יחד מאירות ¹

ספירת שבועות וימים – לספירת העומר

זיו חן זצ''ל

לספור שבועות

חסד

תורת חסד על לשונה. התורה כולה תורת חסד היא. התורה נפתחת בבריאת העולם, בה ה' בורא יש מאין, החסד הכי גדול והיחיד האמיתי. זו קריאת הכיוון של כל התורה – חסד. התורה, הכוללת בתוכה גם צמצומים מסוימים של אותו חסד שבמהותו נוטה להתרחב ולהיות אינסופי, מתאפשרת רק בשל התנועה הראשונית של החסד, אותה אנו מסייגים. אי אפשר לצמצם דבר שלא קיים, צמצום במהותו הוא צמצום דבר הקיים. גם כאשר אנו בונים כלים לפני שאנו מקבלים שפע, כלים שאמורים לקבל אותו כבר מצומצם, זה רק בשל העובדה שאנו מכירים את המושג של שפע ואנו יודעים שהוא יכול להיות גדול מדי עבורנו ולכן אנו בונים כלים שיצמצם את השפע הקיים. אי אפשר לצמצם שפע שלא קיים.

אם כן, אפשרי אפילו ניסוח יותר מהותי – החסד הוא מגמתה של התורה (כאמור, תורת חסד, זה כל עניינה). הצמצומים הם רק הכלים של אותו שפע, הוא הנקודה, הוא העולם, הוא החיים, הוא התורה, הוא ה'. מתן תורה איננו אירוע שיא, הוא אירוע מפנה, הוא מהווה שינוי בכיוון כדי להגיע אל אותו יעד – התחלנו בתנועה של חסד, אך צריך גם לצמצם אותו כדי לאפשר את החסד שלו, וכאן בא מתן תורה ומשנה את הכיוון מכיוון של חסד לכיוון של גבורה, אך גם הגבורה הזו כל עניינה הוא לשרת את החסד, אותו ואותו בלבד.

לכן מתן תורה איננו אירוע שיא, הוא איננו מהותי. אירוע השיא הוא יציאת מצרים, שה' מדגיש בפנינו כי החודש בה היא אירעה, הוא ורק הוא ראשון לנו לחדשי השנה, פן חלילה נקדש את הצמצום ולא נראה אותו רק ככלי שרת בידי החסד, ההרחבה. תחילת השנה, אחר יציאת מצרים עוסקת בחסד, כל ספירת העומר עוסקת בחסד, בחסד כשלעצמו (ולכן זו תקופה של חסד כה גדול, חסד מוחלט, עד כדי כך שגם הדברים שהם בדרך כלל דינים הופכים לחסדים, כפי שלימד האר"י), בחסד כשלעצמו כאשר גלוי שגם מה שאיננו כשלעצמו של החסד הוא בעצם כשלעצמו של החסד, ורק לאחר מכן מגיע מתן תורה, הנדמה שהוא גבורה כשלעצמה, ואז אנו נוכחים לדעת שגם הגבורה בהופעתה כגבורה כשלעצמה היא רק תופעה של החסד, בדיוק כפי שהייתה גבורה כשהייתה בספירת העומר, תחת כנפי החסד.

גבורה

למדנו שהגבורה של ספירת העומר היא בעצם גבורה שבחסד, בשונה מהגבורה שבאה אחר כך ביתר השנה. מדוע? מה מיוחד בגבורה הזו? הרי לכאורה היא גבורה ככל הגבורות. המיוחד בה היא שהיא חלק מסדר השתלשלות, שפתאום מתגלה בעינינו השרשרת הגדולה הזאת, שכל כולה יוצאת מהחסד. הגבורה הזו לא צריכה להשתנות, היא צריכה להיות בדיוק כפי שהיא, אך תודעתית, מתגלה שכל כולה רק נבע מהחסד. לכן במסמך המקביל, לא אודות השבועות אלא אודות הימים, לא ניסינו כלל להציג את הגבורה כחלק מהחסד, ההיפך, הצגנו את הגבורה כגורם עצמאי. בכלל, הספירות האחרות נובעות מהחסד והדבר ניכר עליהן, ובפרט, הספירות האחרות מהוות את עצמן.

כדי שהגבורה תתרום באופן מקסימלי לחסד, עליה להיות הכי גבורה שהיא יכולה ברמה התודעתית/שכלית-מחשבתית-דיבורית-מעשית, אך ברמה הנשמתית, עליה להיות חסד, גבורה שבחסד. היא פועלת באופן עמוק, לא מודע (לא כיוון שלא שמים לב אליו, שזו התודעה והיא הלא מודע בשמו המקובל אך הלא מהותי כיוון שהוא יכול להיות מודע, אלא לא מודע מהותי, כיוון שאי אפשר לשים לב אליו) והכי שורשי. מגמת החסד פועלת בגבורה אפילו כאשר היא לא יכולה להיות מודעת אליה, היא פועלת ברמה הנשמתית, נשמת הגבורה היא החסד, זה כל שפעה, זו כל מגמתה, כל תנועת חייה.

תפארת

תפארת שבספירת העומר היא תפארת שבחסד. גם כאן, מה שהופך את התפארת לתפארת שבחסד הוא היותה חלק מסדר ההשתלשלות, מה שמייחס אותה אוטומטית לתנועה הראשונית שלה. סגולת התפארת, כזו של כל המידות, היא החסד, ובחירתה היא לחלוטין תפארת. עצם העובדה שהיא קיימת בצל החסד, שהיא רק חלק מתנועת החסד, היא סגולתה. אנו ננסה להבין עכשיו, כבגבורה וכביתר הספירות, באיזה מובן התפארת מופיעה את החסד.

בגבורה חידדנו את היותה חלק מהחסד, הויה שהיא סגולית-תודעתית, אך כאן אנו פחות צריכים לעשות את זה. תפארת היא האחדות המלאה בין נוכחות ה' לנוכחות העולם, המתבטאת במלוא שלמותה בישראל. זו הרמוניה מפוארת. התפארת היא מהות החסד (המופיעה בזכות התהליך המבורך שאירע בגבורה), ולכן היות התפארת חלק מהחסד מתבטאת לא רק ברמה הסגולית-תודעתית (אף שכמובן, הנקודה המרכזית היא שם והכל נובע ממנה, כתמיד) – התפארת היא הופעת החסד במלוא הדרו, זה מה שהחסד היה רוצה להיות אם הוא היה יכול לוותר על מוחלטותו (ובאמת, כיוון שכל הספירות הן רק שבחסד, הוא באמת מצליח לכלול בתוכו ויתור על מוחלטותו. כזה הוא החסד, חסר גבולות).

החסד שואף להתרחב עוד ועוד, ה' חותר לנכוח בעולם בכל המובנים, וברמה הכי עמוקה, באותה עצימות בכל מובן ומובן, וממילא בסוף כבאינסוף, בתחתונים כבעליונים, בפנים כבחוץ. התפארת היא הכלי של החסד להתרחב אל התחתונים, להכניס את האינסוף אל הסוף, וזו פעולה הכרחית עבור האינסוף מעצם היותו סוף, ובמובן הזה, התפארת (וממילא הגבורה שהולידה אותה) היא תהליך אוטומטי שעובר על החסד. כיוון שהחסד הוא תנועת החיים של האינסוף והאינסוף חייב לכלול בתוכו גם סוף בדיוק כשם שהוא כולל בתוכו אינסוף, התפארת מהותית לחסד (ככל הספירות), אך יותר מכך, היא מופיעה את החסד במלוא מהותו.

נצח

גם נצח שבספירת העומר הוא נצח שבחסד. גם הוא, ככל הספירות, סגולתו בחסד, אך גם בו, כבתפארת, נוכל למצוא קשר יותר מבוטא. הנצח הוא חלק מקו ימין, קו ימין עוסק בהשפעה, בהתרחבות. כל נצח מבוטא כנצח שבחסד. נצח עוסק במניעות הפנימיות שיש על אותה השפעה, בכך שלעתים ההשפעה הזו מסנדלת את עצמה. לעתים ההשפעה כה מוחלטת שהיא הופכת להיות לא מדויקת, וממילא לא משפיעה כמו שצריך. נצח מגיעה אחר תפארת, כיוון שתפארת לימדה שכדי שההשפעה תהיה מוחלטת, היא חייבת לכלול גם מקומות בהם היא נמנעת מלהשפיע. כדי שהאינסוף יהיה אינסוף וממילא מכיל בו גם סוף, הוא חייב שיהיו בו גם מחוזות סופיים.

אלא שהחשש הגדול הוא שברגע שקובעים שהאינסוף צריך להיכנס לסוף בכך שהוא מכניס את האינסוף אליו, הסוף עלול להתמקם מעל האינסוף, הוא עלול להכניס את האינסוף אליו לא בתור חדירה של הכלל אל הפרט, אלא בתור עוד פרט מפרטי הכלל הזה. לפתע היחס עם ה' הופך להיות עבור האדם עוד אחד מתחומי העניין שלו, במקום להיות מסגרת חייו, תוכן חייו, שכל הפרטים נובעים ממנו. במובן הזה, הנצחון על היצר הרע, שמתואר ככוח שאנו מקבלים בזכות ספירת נצח, משקף את זה שה' הוא נשמת חיינו, ושאנו לא נכנעים לנטייה שלנו (שהיא כשלעצמה מוכרחת המציאות אם אנחנו רוצים שהסוף יהיה באמת סוף כדי שהאינסוף יהיה באמת אינסוף) לרצות להרגיש מעליו ומחוצה לו.

הוד

ההוד אף הוא הוד שבחסד. סגולתו בחסד, אך אך אופיו החיצוני דווקא מאוד דומה לגבורה, בהיותו שייך לקו שמאל. הוא מדגיש את ההעדר, הוא רואה באתגרים החיצוניים את המניעות החיצוניות. כחלק מקיבוע החוויה הנכונה של יחסי סוף-אינסוף, כדי שהמשמעות של התפארת לא תהיה התעליינות של האדם על ה', עליו לדעת לא רק לשלוט במה שיש בתוכו, אלא לשלוט גם במה שיש מחוצה לו.

יסוד

היסוד הוא היסוד שבחסד. ההתמסרות לה' סגולתה בחסד, אדם מתמסר לה' כיוון שהוא הנוכח כאן בעולם. ההתמסרות הזו איננה החוויה הפשוטה שה' נוכח כאן בעולם (זה החסד), אלא דרך ההתמודדות עם העובדה שכחלק ממגמת הנכחת ה' בעולם דרושות מניעות פנימיות וחיצוניות. היכולת להתמסר לה' מתוכן היא היסוד. זו התמסרות אמיתית. בחסד האדם מרגיש מסור לה', אך ביסוד לא מסור אלא מתמסר, הוא עושה פעולה. גם זה חלק מהמגמה להנכיח את ה' יותר ויותר בקרב האדם, עד כדי כך שלא מדובר רק בהלימה כבתפארת (אף שהיא נובעת מאחדות), שאור ה' נכנס לתוך כלי האדם, אלא הוא ממש נבלע בתוכו, התקשרות, יש ביניהם זיקה מהותית ולא רק איזון, עד כדי כך שהתמסרות האדם מעלה את ה'.

מלכות

המלכות היא המלכות שבחסד, המלכות משלימה את החסד, כיוון שבלי זעיר אין נוקבא אך גם בלי נוקבא אין זעיר, ובלי משפיע אין מקבל אך גם בלי מקבל אין משפיע. המלכות היא השלמת החסד, המלכות מפסיקה לתאר את האדם רק כהמשך של ה', אלא היא מתארת אותו כעצמאי. ה' לא נבלע באדם (כביסוד), האדם קיים בזכות עצמו, ודווקא מתוך כך, מתוך השוויון שלו עם ה', מתוך ההדדיות שלו עם ה'. מכאן אפשר כבר להגיע חזרה לכתר, שהוא עוד לפני כל החלוקה המלאכותית בין ה' לאדם. לכן מיד אחרי מלכות שבמלכות מגיע חג השבועות, שהוא בחינת כתר ובו אנו מביעים את מה שלמעלה מההבחנות שנועדו רק לחדד את השייכות העמוקה למכלול אחד.

לספור ימים

חסד

חסד שבחסד (טז ניסן). שלושת הימים הראשונים בשבוע מבטאים תודעה ותודעות בנות לה (למשל, הגבורה והתפארת שבחסד הן תודעות בנות לחסד, החסד והתפארת שבגבורה הן בנות לתודעת הגבורה וכיוצא בזה). נשים לב, אנו מדברים על תודעות, על השקפות עולם, על נקודת מבט על ההוויה. אנו לא מדברים על מחשבות, המתבטאות במוחין (חב"ד), אלא התודעות הללו הן עוברות לעשייתן, הן לא מחשבות העומדות בפני עצמן, הן פשוט משקפיים של החיים, הן לא מחשבות המנחות את המעשה, כי אם האופן בו אנו רואים את המעשה.

זוהי תודעת החסד. חסד מלא, מלא חסד. העולם מלא כולו בנוכחות ה'. אין עצמים נפרדים, הכל בחינת עלמין דאתכסיין, כדגים בים, כזיו השמש בשמש, הכל בלוע בה'. ביום זה ניתן לערוך את קצירת העומר, מצביעה על כך שכל מה שהולך להיקצר מכאן והלאה, כביכול בידי אדם, הוא בעצם בידי שמים, לכן אנו קוצרים, ומקריבים מנחה מקציר זה, רוצים לומר שאין זה שלנו כלל, הכל שלו, כוחותינו שלו, אנחנו עצמנו שלו. לפי מי מרבותינו, הכיר אבינו אברהם את בוראו בגיל שלוש, בחינת חסד שבחסד, שמינקות השיג שכל המציאות הזו איננה אלא איבר מאיבריו של ה', כל חייו היו באותה תודעה שאנו מנסים לקנות בקצירת העומר, ביום זה, יום הנף. היום ננסה להכיר בנוכחות המלאה של ה' בעולם. נראה הכל כחלק ממנו בלבד.

אשב על הכיסא, אתמתח מעט, אדמיין את עצמי כמה שניות לפני שהתעוררתי הבוקר (כדאי לדמיין את הפרטים, את השעה בשעון, את הטמפרטורה בחדר, את האור שמבצבץ בחלונות, את השמיכה המכסה את חלקי בלבד וכיוצא באלו), כשכביכול ה' מעיר אותי (הדמיון יהיה לפי האסוציאציה הדימויית הראשונה שעולה לראש להיגד הזה). מכאן ואילך אשחזר בדמיוני את כל מה שעבר עליי באותו יום, כאשר ה' עומד מעליי או מאחוריי או לצדי ונותן לי כוח לעשות כל פעולה ופעולה (שוב, האסוציאציה הראשונה).

גבורה שבחסד (יז ניסן). כדי לחיות את התודעה המובאת למעלה, תודעת חסד שבחסד, עלינו, כאשר אנו חווים סיטואציות הפוכות מנוכחות ה'. גם אותן עלינו לחוות כשייכות לחסד, כמשרתות את אותה מדרגת חיים. אברהם ידע לעשות זאת, בעקידת יצחק היה עליו לעקוד את יצחק בפקודת ה', מחיה הכל, שכעת התגלה כביכול כההיפך, חלילה. הוא לא נתן לגילוי זה לבלבל אותו, הוא חי בתודעת חסד שבחסד כה עמוקה כך שהוא לא מתרגש ממעט גבורות. בכך לימד אותנו אברהם, שיש מדרגת גבורה שבחסד, כאשר הגבורה משרתת את החסד, אך לאדם שיחה כל כולו רק בתודעת החסד, גם הגבורה עצמה, הגבורה שבחסד, תיהפך לו לחסד ותהיה לחסד שבחסד, "אל תשלח ידך אל הנער".

אחזור על הדמיון מאתמול. באמצע הדמיון אעלים בדמיוני את ה' (באסוציאציה הראשונה). אמשיך לשחזר את מהלך היום, כעת ללא נוכחות ה', כביכול. אסיים לשחזר, ולאחר מכן אשוב על הדמיון הזה, אך כעת אחזיר את ה' ואראה הכל באופן הזה.

תפארת שבחסד (חי ניסן). תודעת החסד מאותגרת על ידי הרבה גבורות, כאמור. לעתים אדם, כדי שיתאפשר לו לחיות באופן בריא, מתוך תודעה זו, ולא כמו אברהם שהיה אדם מיוחד, צריך לאמץ איזושהי תפארת, איזשהו איזון. איך עושים זאת, מתוך תודעת החסד? מאוד מובן איך אפשר לערוך איזון כאשר מוותרים על תודעת החסד או על מוחלטותה, אך לכאורה לא אפשרי לערוך איזון כאשר ממשיכים לאחוז במוחלטות תודעת החסד!

אכן, הדבר לא אפשרי, אך אם אדם מעוניין לפנות לעצמו מרחב זמני, בו מצד אחד, הוא לא יתמסר לתודעת החסד, ומצד שני, הוא ידע שזו המגמה, זו השאיפה, לשם גם הוא עצמו חותר – יהיה זה מתוך תודעת חסד. תודעת החסד, בשל רוחבה האינסופי, לא מאפשרת סיטואציות צרות, ולכן כאשר אדם רוצה להתמקד בסיטואציה צרה, הוא יצטרך להשהות אותה, אך אם יזכור כל העת שהוא שייך לעולם הרבה יותר רחב, הרבה יותר גדול, אינסופי, הוא יוכל להמשיך לאחוז בתודעה זו. מה מאפשר לעשות זאת? איך ניתן ללכת עם ולהרגיש בלי? בדיוק זה שמדובר בתודעה אינסופית, מאפשר מפגש פורה גם עם סיטואציות סופיות, כאשר אותן סיטואציות סופיות לא מתנגדות לאינסופיות באופן ישיר (ובשונהה מגבורה, ממנה לפי תודעת החסד צריך לברוח, כפי שהרחבנו בגבורה שבחסד), אלא הן פשוט סופיות, כמו תפארת.

מכאן עולה שיש גם איזשהו עניין ומעלה במדרגה הזו. ברגע שאדם נמצא בסיטואציה צרה מתוך תודעת חסד, הוא מגלה כי האינסופיות כוללת בתוכה, מעצם היותה אינסופיות, גם תופעות סופיות של סופיות (מה שמתבטא בזמניותן), ולכן אם אדם נקרא לסיטואציה כזו, עליו לא לחשוש ממנה (אמנם גם לא ליזום אותן, כיוון שהסופיות, מטבעה, צריכה להיות מקרית לאינסופיות, לא עיקרה ולא מהותית לה, שאם כן, האינסופיות תחדל מהיות אינסופיות).

אחזור לאותו דמיון מתחילת השבוע. כבגבורה שבחסד, אשמיט מדמיוני את אותה אסוציאציה שמבטאת את ה'. אסיים כך את הדמיון, ואנסה לחשוב על כמה מהחפצים/מהפעולות/וכיוצא בהם שהיו בדמיון זה. מה אינסופי בהם? למשל, אם שתיתי מים, מה במים הללו אינסופי? איך אפשר לקחת אותם כמבטאים עיקרון אינסופי כלשהו? במשל זה, אפשר לקחת את המים בתור מבטאים את העיקרון האינסופי של החיים, של החסד האינסופי המחיה כל פינה וזוית, דווקא בתרכובת המימן והחמצן הזו.

נצח שבחסד (יט ניסן). כיצד מנצחים את היצר הרע על ידי תודעת החסד? מבטלים אותו בשפע החסד. מצליחים להוציא ממנו את העוקץ, מנסים לראות, על ידי תודעת החסד ממנה ספגנו בימים האחרונים, איך גם הוא סוחף אותנו לנוכחות ה' ולא להיפך חלילה. אדם שיש לו תאוות אכילה גדולה, ינסה לראות מה בה שייך לנוכחות ה', וכדומה.

תודעת החסד עצמה נלמדה בחסד שבחסד. תודעות-בת שלה נלמדו בגבורה שבחסד ובתפארת שבחסד. לכן בשלושת הימים האחרונים השתמשנו בכלי הדמיון, שהוא בונה תודעה. כאן אנו מגיעים לביטויים יותר מעשיים של תודעת החסד, ולכן נשתמש בהם לא בכלי בונה תודעה, אלא בכלי שיסייע לנו לבטא את התודעה שלנו, כלי הכתיבה.

אתיישב מול דף כשבידי הימינית עט. אקח כמה מהעבירות האחרונות שביצעתי. יהיה יותר פשוט לקחת כמה מהעבירות הבולטות האחרונות שביצעתי, ולא עבירות פחות בולטות. אכתוב את מעשה העבירה עצמו (כלומר, ללא פרשנות. לדוגמה, לא אכתוב "שמתי פס על קודשא ופספסתי זמן תפילה" אלא אכתוב "פספסתי זמן תפילה" בלבד). אכתוב אותו במרכז הדף. משמאלו אכתוב את הפרשנות שהביאה אותי להסתכל על המעשה הזה כעבירה ("שמתי פס על קודשא ולכן פספסתי זמן תפילה"), ומימינו אכתוב פרשנות אחרת, הנגזרת מתודעת החסד ("לא רציתי לעבוד את ה' באתכפייא כי אם באתהפכא ולכן פספסתי זמן תפילה").

הוד שבחסד (כ ניסן). איך מתמודדים מול גורמים חיצוניים על ידי תודעת החסד? גם אותם, מבטלים בשפע החסד. מוציאים גם מהם את העוקץ, הופכים אותם ללא מזיקים ואפילו ללא מאיימים, שוטפים אותם בתודעת החסד שלנו הרואה בכל נוכחות ה'.

אתיישב מול דף כשבידי הימינית עט. אקח התמודדות מול גורם חיצוני שיש לי פעמים רבות. למשל, אנשים הפוגעים בי. אכתוב את מעשה הפגיעה (גם כאן ללא פרשנות, רק "ראובן אמר לי כך וכך") במרכז הדף, משמאלו את הפרשנות שהביאה אותי להסתכל על המעשה הזה כמעשה שפוגע בי ("אני רואה בעצמי את החיסרון שראובן ציין, ובכך ראובן חושף בפניי את חסרוני, מה שלוקח אותי למקום נפגע"), ומימינו את הפרשנות הנגזרת מתודעת החסד ("אני לא רואה בעצמי את החיסרון שראובן ציין או לא רואה אותו מספיק, ובכך ראובן, לא משנה אם התכוון לחיוב או לשלילה, חשף בפניי את החיסרון הזה או חשף בפניי את עוצמתו, ועל ידי זה אצליח למלא אותו").

יסוד שבחסד (כא ניסן). איך מתמסרים לה' על ידי תודעת החסד? תודעת החסד מאפשרת לנו להבין כי ההתמסרות לה' היא הפעולה הכי סבירה והכי מתבקשת. ההתמסרות לה' על ידי תודעת החסד איננה יציאה מהמרחב שלנו אל מרחב אחר, היא הכלת החסד האלהי בתוך מרחבנו. תודעת החסד מלמדת אותנו כי ה' נמצא בכל הוויה, וממילא ההתמסרות אליו איננה אלא פתיחת הכלים שלנו אליו, אנו בסך הכל נותנים לו מקום, חלילה לא מוותרים על מקומנו שלנו, אלא משתפים בו את מי שנתן לנו אותו מלכתחילה.

בדומה לדמיון שעשינו בחסד שבחסד, בו הכנסתי על ידי הדמיון את ה' לכל פעולה ופעולה שלי מתוך הבנה שהוא נמצא בכל מה שאני בא איתו במגע, כעת אכניס אותו לא לכל מה שאני בא איתו במגע, כלומר, במפגש בין הפנים שלי לחוץ שלי, אלא אכניס אותו ממש פנימה. אתיישב מול דף כשבידי הימינית עט. אכתוב במרכז הדף תכונה, חוויה, רצון, תודעה, רגש, מחשבה, דעה, חלום או כל דבר שנמצא בתוכי (למשל, אני מחובר לעצמי). בצד שמאל אכתוב את תפיסת אותו דבר כקשור אליי בלבד (אני מחובר לעצמי כי אני עסוק בעיקר בעצמי), ובצד ימין אכתוב את תפיסת אותו דבר כקשור אל ה' (אני מחובר לעצמי כיוון שיש בי משהו אלהי).

בשלב הבא אוכל לעשות זאת לא עם דבר פנימי, אלא עם עצם הפנימיות שלי – אכתוב את שמי במרכז הדף, מצד שמאל את תפיסת עצמי כקשור לעצמי בלבד (האסוציאציות הראשונות כאשר אני שומע את שמי), ומצד ימים את תפיסת עצמי כקשור לה' (אותן אסוציאציות בהיפתחות לחסד האלהי).

מלכות שבחסד (כב ניסן). שלוש רמות הן: תודעה, ביטוי הנובע מתודעה וביטוי היוצר תודעה (וחוזר חלילה). חג"ת עוסקות בתודעה ובתודעות הבת שלה, נה"י בביטויי התודעה הזו, ומלכות בביטויי התודעה הזו, שיכולים ליצור אותה, שכן נעוץ סופן בתחילתן. הביטוי שהכי יוצר תודעה הוא דיבור, שכן תודעה היא שכל, היא מה שמעל המחשבה, המחשבה היא רק ביטוי (אף שהיא ביטוי אינטלקטואלי היא ביטוי) לשכל, כלומר לתודעה, ובדיוק זה שהיא כה קרובה אליו, אומר שהיא לא יכולה עדיין ליצור אותו, ולכן רק הביטוי שלה, הוא הדיבור, יכול ליצור את השכל. לכן בימי המלכות נעסוק בדיבור שיכול ליצור תודעה (ובאמת אין כל כך פער בין דיבור היוצר תודעה לדיבור המבטא תודעה. דיבור היוצר תודעה הוא דיבור המבטא תודעה באופן כה חזק עד כדי כך שהתודעה שנמצאת בתוכנו באופן רדום מתעוררת. הכל בתוכנו).

אילו דיבורים יכולים ליצור את תודעת החסד? כל דיבור פותח, כל דיבור פתוח, יכולים ליצור את תודעת החסד. כאשר דיבורנו עוסק בשלילה, יותר קשה לנו לחוש את נוכחות ה' במושא הדיבור שלנו. למשל, אם נאמר "המאכל הזה לא טעים", הרי שיש בו העדר טוב, כלומר, העדר נוכחות ה' בעולם, חלילה. לכן נאמר "המאכל הזה טעים לאנשים אחרים", אף אם אנו לא מאמינים בכך, ולפתע יתכן שנגלה שיש במאכל הזה הרבה טוב, טוב שלא כולם יכולים לקלוט, כיוון שחלק מהטוב הוא הטוב שבריבוי ובגיוון, ואם הכל היה טוב לכולם היה פחות טוב לכולם.

גם כאן, כיוון שאנו עוסקים בביטוי (אף שהוא גם ביטוי היוצר תודעה ולא רק הנובע ממנה, הוא עדיין ביטוי), נשתמש בכלי הכתיבה. נדבר כרגיל, בדיוק כפי שאנו רגילים לדבר ביומיום, ובסוף היום נכתוב דיבורים שליליים שאמרנו בצד שמאל של הדף. בצד ימין שלו, ממש זה לעומת זה, נציב את אותו דיבור רק בניסוח חיובי, וניווכח לאור ה' הזורח מאותה חיוביות.

גבורה

חסד שבגבורה (כב ניסן). תודעת הגבורה אף היא יוצאת מתודעת החסד. לכן עוד טרם אנו עוסקים בתודעת הגבורה כשלעצמה, בגבורה שגבורה, עלינו לעסוק בתודעת החסד שבגבורה. מהי תודעת החסד שבגבורה? תודעת החסד שבגבורה היא ההיפך מתודעת הגבורה שבחסד – בעוד תודעת הגבורה שבחסד ראתה את הצמצום רק כמשרת את השפע, תודעת החסד שבגבורה רואה את השפע רק כמשרת את הצמצום. בתודעה זו אנו רואים את ה' שלא נוכח בשפע שלו, את הצמצום שבשפע, את חצי הכוס הריקה, מעצם העובדה שיש חצי כוס כזו. נחדד: אין בתודעה זו ניסיון להביט על השפע שמאפשר הצמצום, אלא הפוך – בעצם העובדה שהשפע מצומצם, וממילא גם מה שיש בעצם אין.

שוב, אשב על הכיסא, אתמתח מעט, אדמיין את עצמי נמצא במקום המעורר בי תחושת רוחב, למשל, ים. אם כן, אני נמצא על יאכטה באמצע הים (כולל כל הדגשים: צבע היאכטה, צבע רצפת הסיפון, סוג הכיסא עליו אני יושב, מזג האויר), וכעת אשאל את עצמי: האם הייתי רוצה להיות כך כל חיי? התשובה היא שלא. כעת אנסה לדמיין את הרוחב הזה נגמר איפשהו, אשחזר את עלייתי על היאכטה במרינה, את סוף השיט המענג הזה. הרוחב, כל עוד הוא סופי, דווקא הוא זה שזועק בפני האדם את סופיותו.

גבורה שבגבורה (כג ניסן). הגענו לתודעת הגבורה כשלעצמה. מהי תודעת הגבורה? תודעת הגבורה לא חיה את נוכחות ה', היא חיה את העדרו. נשים לב: תודעת הגבורה לא בוחרת להתנתק מה', היא בוחרת להשתוקק אליו. אין זה עוד אחד מסוגי הנוכחות שלו, כפי שתודעת הגבורה שבחסד רצתה ללמד, כי אם חוסר נוכחות שלו.

אדמיין את עצמי הפעם לא במקום רחב (חסד) שבעצם גם הוא צר (גבורה), כי אם במקום שהוא מלכתחילה צר, מקום המבטא את עצם מושג הצרות בעולם (אפשר לקחת מקום הקשור לזמן מסוים שהיה עבורי צר מאוד, לא בהכרח מקום שהוא עצמו צר), מקום בו השכינה בגלות. אשאל את עצמי איה מקום כבודו. ארוקן מעצמי את הנשימה, כמעט אחנוק את עצמי, ארגיש השתוקקות אמיתית לחיים, לנשמת חיים, לנשמת חיי, לה'.

תפארת שבגבורה (כד ניסן). תודעת התפארת שבגבורה מנסה לאזן בין הרחבות המעידה על הצרות לצרות עצמה. היא מוצאת את המקום הצר, המכיל את הרוחב בתוכו, כיוון שהרוחב כשלעצמו מסוכן מאוד והוא צריך איזושהי צרות שתאזן אותו, שתכיל אותו. אך אז, כיוון שאף זו אחת מתודעות הגבורה, עולה המסקנה הבלתי נמנעת: כמה צר כאן! רצינו לתת כלי שיאפשר לנו להכיל איזשהו שפע, אך כמה זה צר, כמה אין נוכחות ה' בקצת נוכחות ה' הזו!

אדמיין את אותם מקומות בחיים שלי שהם באמת נותנים לי כלי מחזיק ברכה, גבול לשפע כדי להכיל אותו, למשל, בית. אדמיין את עצמי בתוך הבית, ולאחר הפסקה קצרה אדמיין את עצמי בבית יותר רחב. נכון, צריך גבולות כדי שיהיה מקום לשפע לחול, אך הגבולות האלה הופכים אותו להיות שפע מוגבל, הוא כבר לא שפע, אין בו תנועת השפיעה המהותית לשפע.

נצח שבגבורה (כו ניסן). איך מתמודדים מול גורמים פנימיים על ידי תודעת הגבורה? מנסים להביט עליהם ולהבין כי אין בהם נוכחות ה' כלל, האינסטינקטים, הרגשות, המחשבות שלו, נעדרי אלהות, ובכך לבצע בהם תהליך היפרדות. תהליך זה קשה יותר מהתהליך שיתואר בהוד שבגבורה, כיוון שהאדם צריך להיפרד כאן מדברים שמאוד מהותיים לו.

אכתוב על דף שניים-שלושה מקרים בהם הגורמים הפנימיים שלי הפילו אותי בפח.

הוד שבגבורה (כז ניסן). איך מתמודדים מול גורמים חיצוניים על ידי תודעת הגבורה? מבצעים תהליך היפרדות מהם, כיוון שעל פי תודעת הגבורה, אין בסיטואציה הזו של העימות בין האדם לגורמים החיצוניים לו נוכחות ה'. אין לו מה להעלות בהם, יש כאן רק העדר. התהליך כאן קל יותר מהתהליך שבנצח שבגבורה, כיוון שהוא צריך להיפרד ממשהו הרבה פחות מהותי לו – הסביבה החיצונית.

אתיישב מול דף ואכתוב שתיים-שלוש סיבות מדוע אין לי להיתלות בסביבה, מדוע אני רשאי וכדאי להיפרד ממנה. רצוי שארחיב גם בדברים השליליים הקיימים בסביבה, וגם בדברים החיוביים שלא קיימים בה.

יסוד שבגבורה (כח ניסן). איך מתמסרים לה' על ידי תודעת הגבורה? אם על ידי תודעת החסד התמסרנו לה' על ידי נוכחותו בכל מקום ומקום, כאן נתמסר אליו על ידי חוסר נוכחותו, כאן נתבטל אליו מתוך השתוקקותו לכך שימלא אותנו בטובו, שינכח בנו, שישכון בתוכנו, מה שלא קורה עכשיו משום בחינה (כפי שרואה זאת תודעת הגבורה).

אכתוב כמה נקודות מהותיות שחסרות לי בחיי כפי שהם, המלמדות אותי שעליי להפנות את כל חיי רק לה', כיוון שבחיי אלו כפי שהם אין ערך.

מלכות שבגבורה (כט ניסן). איזה דיבור מבטא את תודעת הגבורה עד כדי כך שהוא יכול לעורר את תודעת הגבורה בהיותה רדומה בתוכנו? אם כדי לעורר את תודעת החסד השתמשנו בדיבור פתוח ופותח, כעת נדבר דיבורים סוגרים, סגורים ומסוגרים. נדגיש את החסר, את העדר ה' בעולם. לא נאמר "המאכל הזה טעים לאנשים אחרים", נאמר "המאכל הזה לא טעים לי", כי מה בכך שהוא טעים לאנשים אחרים אם הוא לא טעים לי.

נדבר כרגיל, בדיוק כפי שאנו רגילים לדבר ביומיום, ובסוף היום נכתוב דיבורים שליליים שאמרנו בצד שמאל של הדף. לאחר מכן, מתחת לכל דיבור שלילי, נכתוב אותו כמדגיש את העדר ה'. למשל, "המאכל הזה לא טעים לי", יהפוך ל"המאכל הזה לא טעים לי, כי ה' החליט לצמצם את טובו אליי ברגע זה". ננסה לשהות בצמצום ובצער.

תפארת

חסד שבתפארת (ל ניסן). תודעת התפארת אף היא, ככל התודעות וככל הביטויים, נובעת מתודעת החסד (ואת זאת אנו מבארים במסמך המקביל, 'לספור שבועות'). לכן עלינו להבין את תודעת החסד שבתפארת טרם אנו מבינים את תודעת התפארת כשלעצמה, בתפארת שבתפארת. תודעת החסד שבתפארת הפוכה מתודעת התפארת שבחסד. בתודעת התפארת שבחסד הבנו שכדי שהאדם יוכל ליצור לעצמו איזון שיאפשר את תודעת החסד המלא, הקיצוני, המוחלט והלא ניתן לאיזון בהגדרתו, עליו להפנים כי מרחב זה זמני בלבד, רק כדי ליצור איזון. אם כן, תודעת החסד שבתפארת תבין ההיפך – הנקודה היא עצם האיזון, אך לצורך האיזון המלא, הכולל את הכל, לעתים יש צורך גם במוחלטויות, גם בקיצוניויות. לכן עלינו לאמץ לעתים גם את החשיבה הקיצונית כחלק מהחשיבה המאוזנת.

ניקח את הדמיון בו עסקנו בתודעת החסד. נלווה את עצמנו במהלך היום שעבר עלינו, וננסה למצוא בו היכן ה' פרץ את גבולות האיזון הבריא, כדי ליצור אותו, היכן ה' התערב לנו בחיים באופן בוטה, נכח בעולמנו בגלוי, רק כדי שמתוך כך נוכל לבנות בחזרה את אותו איזון, הפעם טוב יותר. נדמיין לעצמנו מה היה קורה לולא עשה זאת, ונראה באיזו נקודה האיזון היה נשאר איזון ברמה יותר נמוכה, או גרוע מכך, מופר. לחלוטין.

גבורה שבתפארת (א איר). תודעת התפארת נובעת מתודעת הגבורה הנובעת מתודעת החסד, לכן כדי לבאר את תודעת התפארת נצטרך להקדים גם ביאור בתודעת התפארת שבגבורה. למדנו שתודעה זו רואה את הצרות שבאיזון הזה, כמה אין בו כלום ושום דבר, כמה חוסר הנוכחות האלהית זועק מתוך האיזון הבריא הזה. כעת נלמד ההיפך הגמור – לעתים דווקא בכלום ובשום דבר ישנו מה שמאפשר את הנוכחות האלהית באופן של איזון בריא. לפעמים בחוסר הנוכחות, בהשתוקקות המלאה, ה' נמצא דווקא שם, אמנם לא באופן קיצוני ומלא כבחסד (כפי שהבינה תודעת הגבורה שבחסד), אלא באופן בריא. כבתודעת החסד שבתפארת, דרושה אותו חוסר כדי לאפשר את הנוכחות באיזונה הבריא.

אקח את אותו דמיון והפעם אראה היכן ה' הותיר אותנו לבד. אנסה לחשוב מה הוא בנה בי בעצם על ידי נטישה זו, מה הוא לימד אותי. אנסה לחשוב איזה איזון ברמה נמוכה, או גרוע מכך איזה חוסר איזון היה לי אם הוא לא היה מפר אותו על ידי הנטישה המוחלטת של חיי באותו שלב.

תפארת שבתפארת (ב איר). כעת הגענו לתודעת התפארת כשלעצמה. אדם הרואה את העולם דרך תודעת התפארת רואה בו את נוכחות ה' דרך המציאות. הוא רואה את ה' כאור אין סוף הנתון בתוך כלים סופיים. אין לו כלל שום סתירה בין החסד לגבורה, בין הנוכחות לחוסר הנוכחות, עד כדי כך שתודעת התפארת שבתפארת היא כאשר אין נוכחות ואין חוסר נוכחות – ה' נוכח בכל מקום ואנו נוכחים בכל מקום, וזאת כיוון שלא רק שאין סתירה, באמת מדובר באחד. התפארת, ובפרט התפארת שבתפארת, איננה האיזון הבריא, שכן היא איננה איזון בין שני כוחות שונים, היא הרמוניה, וממילא היא בריאה.

אקח את אותו דמיון ואראה איך כל פעולה הכי שגרתית שלנו בעולם מכילה בתוכה את ה'. אני יכול אפילו לדמיין שבכל פעולה כזו הגוף שלי מלא באור.

נצח שבתפארת (ג איר). איך מנצחים את היצר הרע, כיצד מתגברים על גורמים פנימיים המעוררים בנו קשיים, על ידי תודעת התפארת? רואים את כל הפנימיות שלנו כמכילה את אותו אור אלהי, וממילא לא שייך בנו יצר הרע. אין כאן התגברות על היצר הרע, יש כאן הוצאת השליליות מתוכו וראייתו רק בתור הצדדים החיוביים שבו, שכן לא שייך בתוכנו דבר רע, אנו כלי עבור אור אין סוף.

אשב לכתוב כמה תכונות בי. מצד ימין אקדש אותן ואסביר מדוע הן חשובות מבחינה עצמית (כלומר, אני פזרן וזה טוב כי באמת אין לי כלל רכוש בעולם [ולא כי זה אומר שאני גם תורם הרבה לעניים] וה' נוכח בכל מקום או משהו כזה), מצד שמאל אדחה אותן לגמרי (ה' לא נוכח לגמרי בעולם ולכן צריך להיזהר עם כסף ולהשתמש בו רק למטרות מסוימות מאוד) ומתחתיהן, באמצע, אכתוב את רק את הטוב הפונקציונלי (ולא העצמי) שבתכונה (ה' רוצה שאהיה הכלי שלו לתת לעניים כסף מסוים).

הוד שבתפארת (ד איר). כיצד מתגברים על גורמים חיצוניים המעוררים בנו קשיים, על ידי תודעת התפארת? גם בהם, מוציאים את השליליות מתוכם. עלינו לראותם ללא שום סטטוס עצמי, הם עצמם לא קשיים והם לא הזדמנויות, הם פשוט מכילים בתוכם אור אין סוף, וממילא הם הזדמנויות.

אשב ואכתוב כמה קשיים שגורמים חיצוניים עוררו לי. אכתוב מתחתיהם אילו הזדמנויות עלו מהם, אך לא אנסח זאת באופן בדיעבדי: "היה לי קושי מול מראה לא צנוע, אך התגברתי וזה חישל אותי", אלא באופן לכתחילאי, כיאה לכלי שמופיע בו אור ה': "ה' זימן לי מראה לא צנוע, התגברתי עליו ובכך מימשתי את ההזדמנות שהייתה לחשל אותי".

יסוד שבתפארת (ה איר). איך מתמסרים לה' על ידי תודעת התפארת? ההתמסרות לה' על ידי תודעת החסד היא ביטול מוחלט בפני נוכחותו הקיימת כאן, וההתמסרות לה' על ידי תודעת הגבורה היא ביטול מוחלט בפני כל הגורמים חסרי המשמעות הנוכחים בעולם במקום ה'. לכן אף שתיהן קלות יותר מהתמסרות רגילה לה', שכן הן לא כוללות ויתור על דבר קיים (החסד כיוון שאין שום דבר אחר שקיים חוץ מה' והגבורה כיוון שאין כאן שום דבר אחר שקיים שכדאי להתמסר אליו), אך הן עדיין פשוטות כיוון שהן דורשות שבירה של איזושהי קונספציה ראשונית, ובמובן הזה, אכן, יש כאן ויתור על דבר קיים, שכן לעתים מאוד נוח לנו בקונספציות שלנו. לעומת זאת, ההתמסרות לה' על ידי תודעת התפארת לא שוברת אף קונספציה, היא פשוט יוצקת תוכן לתוך קונספציה קיימת – כן, אנחנו קיימים, וכן, ה' קיים. כן, אנחנו פועלים בעולם, וכן, ה' פועל בעולם. שתי הקונספציות הללו קיימות באחדות מלאה וללא שום סתירה.

אכתוב על כמה עיסוקים בחיים שלי שיאבדו ממשמעותם אם לא ינכח בהם ה'. למשל, אכתוב על אהבתי לאנשים, שללא ההכרה בצלם אלהים שבהם, מתמעטת ואף הופכת תלויה בדבר.

מלכות שבתפארת (ו איר). אילו דיבורים שהם ביטויים של התפארת יכולים ליצור אותה? דיבור שרבים מאיתנו רגילים בו מאוד – "בעזרת ה'", "ברוך ה'", "ישתבח שמו" וכיוצא בהם. עם זאת, צריך לשים לב שאין כאן חסד מוגבר מדי. למשל, אדם שיישאל האם הוא מתכוון להגיע הערב למשחק ושיענה "בעזרת ה'", הגביר את החסד יותר מדי, כאילו הדבר תלוי בנוכחות ה' בעולם בלבד. עליו לומר "אגיע הערב למשחק (גבורה), בעזרת ה' (חסד)", כך הוא מכניס את עזרת ה' למעשה שלו.

נדבר כרגיל, בדיוק כפי שאנו רגילים לדבר ביומיום, ובסוף היום נכתוב משפטים המגבירים את החסד יתר על המידה בצד ימין, כאלה המגבירים את הגבורה יתר על המידה בצד שמאל, וכאלה מאוזנים לתפארת באמצע. לאחר מכן, נשכתב את המשפטים הימיניים והשמאליים באמצע על ידי איזון שלהם, על ידי הרמוניה בין נוכחות ה' לנוכחותנו בעולם, אחדות מלאה.

נצח

חסד שבנצח (ז איר). עד עתה התייחסנו לנצח כביטוי של התודעה, אך גם לביטוי עצמו יש תת-תודעה. הגדרנו תודעה כמשקפיים של החיים, כנקודת המבט האוטומטית. אם כן, תודעת הביטוי איננה נקודת המבט האוטומטית אלא נקודת המבט הנרכשת. אם התודעה היא המשקפיים, תודעת הביטוי היא הלכלוכים שעל העדשות.

מהי תודעת הנצח? עלינו לזכור שתודעת הנצח היא בסופו של דבר, ככל התודעות, תודעת וככזו היא מחדדת את נוכחות ה' בעולם. אך תודעת הנצח, במובן מסוים, קשורה לתודעת החסד באופן יותר מובהק משאר התודעות, בהיותה שייכת לקו ימין. אם תודעת החסד הייתה חידוד נוכחות ה' בעולם, תודעת הנצח היא התודעה הרואה את החסד הזה בתוך האדם, האדם מלא בנוכחות זו והוא משפיע אותה החוצה. במובן הזה, אם תודעת החסד ראתה בכל באופן שווה את נוכחות ה', בפנים ובחוץ כאחד, תודעת הנצח מאפשרת לתודעת החסד לפרוץ מעצם התודעה. האדם רואה ה' בעצמו, ומתוך כך יש ה' בעולם.

אחזור לדמיון שערכתי בתודעת החסד שבחסד, בו ה' (באסוציאציה הראשונה שלו) מלווה אותי בכל רגע ממהלך היום, אך הפעם אראה אותו כנובע מתוכי (באסוציאציה הראשונה).

גבורה שבנצח (ח איר). תודעת הגבורה שבנצח היא הסיטואציה בה אדם לא רואה את ה' כלל, לא בעולם ולא כנובע ממנו, לכן הוא מנביע אותו מתוכו. גבורה שבנצח היא גבורה שכל עניינה קו ימין, כל עניינה הצמצום עבור ההרחבה, לא הרחבה אוטומטית (כחסד), אלא הרחבה נרכשת (כנצח). באיזשהו מקום כדי להוליד את הנצח על ידי החסד היה צורך עז בגבורה שתגרום לאדם להיות גורם בפני עצמו שיכול להכניס, באופן אוטונומי (כביכול), את ה' לחייו.

אחזור לדמיון שערכתי בתודעת החסד שבחסד, בו ה' (באסוציאציה הראשונה שלו) מלווה אותי בכל רגע ממהלך היום. לאחר מכן, אחזור על הדמיון הזה שוב, הפעם ללא נוכחותו, ואחר כך אחזור לתחילתו (בעודי ישן על מיטתי), כאשר ה' (באסוציאציה הראשונה) יוצא ממני, נקשר אליי בקשר של תלות (כביכול), ואז אשוב על הדמיון כאשר הוא יוצא מתוכי.

תפארת שבנצח (ט איר). תודעת התפארת שבנצח היא זו שחיה באחדות את אותו פער יסודי בין החסד לגבורה המותירה בו חלל המאפשר את עצם הנצח. האדם בעל תודעת התפארת שבנצח יודע שכל מטרת הגבורה הזו הייתה ליצור מרחב בו יכול להתרחש ה' דרך האדם, לא באופן זורם (כבתודעת התפארת שבתפארת) אלא באופן שבו האדם נצרך להתגבר, לנצח, מה שמבטא את האחדות באופן אפילו יותר מחודד מאותה זרימה טבעית, כיוון שכעת מתברר שאפילו מלחמותיו של האדם דרך כוחותיו שלו הם חלק מהאחדות שלו עם ה'.

אמשיך את הדמיון מאתמול, אך הפעם ה' כבר איתי. במקומות בהם הוא לכאורה חסר הוא נעלם, אך לא מתפוגג באוויר כי אם נשאב לתוכי, ואני מנביע אותו ובכך מציל את המצב.

נצח שבנצח (י איר). כיצד מנצחים את היצר הרע על ידי תודעת הנצח? היצר הרע תוצאה של העדר נוכחות ה' בתוך האדם. תודעת הנצח נאבקת באמירה הזו בתוקף, וקובעת שלא רק שבכל המרחבים ה' מלא, והאדם הוא הצינור דרכו מתגלה מלאות זו. ברגע שאדם מפנים חשיבה זו, היצר הרע שלו נעלם, אמנם יש לזכור כי ההפנמה הזו לא נגמרת לעולם – על האדם תמיד להיות בהפנמת תודעת הנצח.

אכתוב במרכז הדף כשלונות שהיו לי מול היצר הרע. בצד שמאל אכתוב את המקום הרע, נעדר ה', ממנו עלה הכשלון הזה, ובצד ימין אכתוב את הניסוח ההפוך, את הניסוח המעצים. למשל, אכתוב בצד שמאל "אבוש ואכלם. אני עבד לגלידה, ולכן אכלתיה אכילה גסה כבהמה", ובצד ימין אכתוב "אני לא עבד של אף אחד, אני בן מלך, יש לי דרך ארוכה ואינסופית בביטוי העובדה הזו, אך גלידה יקרה, לא עבד שלך ולא של אף אחד אחר".

הוד שבנצח (יא איר). כיצד מנצחים מניעות חיצוניות על ידי תודעת הנצח? מנתקים את התלות שלנו בגורמים חיצוניים על ידי העצמת פנימיותנו. תודעת הנצח מאפשרת לאדם לראות את העולם כתלוי בכוחותיו הפנימיים, וממילא לא שייכת בו תלות בגורמים חיצוניים, ההיפך, הגורמים החיצוניים לו תלויים בו בלבד.

אתאר בצד שמאל של הדף את התלות שלי לגלידה, אך לא כאשר אני נושא המשפט (כמו במה שכתבנו אתמול), אלא כאשר נושא המשפט הוא הגלידה – "גלידה, את שולטת בי". עובדה, אני לא יכול לוותר עלייך. ואז בצד ימין אכתוב את התיאור ההפוך בניסוח ההפוך – "גלידה, אני שולט בך, אני לא חייב לך כלום, אני יכול ועומד להפסיק לאכול אותך כאשר אני לא רוצה". יותר מכך, אוכל לבטל בכלל את היותה של הגלידה נמענת – "אני שולט בגלידה". אוכל לכתוב גם על התלות שלי באווירה מסוימת שמשודרת לי בחברה בצד שמאל, ועל השליטה שלי ביצירת אווירה כזו בצד ימין.

יסוד שבנצח (יב איר). איך מתמסרים לה' על ידי תודעת הנצח? התמסרות לה' דורשת יכולת לפרוץ את הגבולות האישיים, הוא צריך להיות מוכן לוותר על החשיבה הצרה של עצמו על עצמו. תודעת הנצח מאפשרת לו לעשות זאת. הכל קורה בתוכו ומתוכו, אפילו כאשר הוא יוצא החוצה (וכפי שהתחלנו כבר בהוד שבנצח), זה קורה מתוכו ובתוכו. תודעת הנצח מאפשרת לו לעשות זאת.

אנסה לכתוב איזושהי רשימה של דברים שיש בתוכי שמאפשרים לי דווקא את הפריצה מעצמי (אני חושב לטווח רחוק, אני מבקר את עצמי), ואת איך הם הולכים לעזור לי להתמסר לה' (אני יכול לראות את עצמי כחלק ממכלול וממילא כחלק מתהליך אותו ה' מנהיג בעולם, אני יכול לעשות את דבר ה' ולא את דברי כיוון שיש לי ביקורת עצמית שמסייעת לי).

מלכות שבנצח (יג איר). איזה דיבור יבטא ויצור את תודעת הנצח? הדיבור שהכי יעשה זאת הוא הדיבור שמצליח להבליט את יכולותיו של האדם מכוחו של ה'. במלכות שבתפארת דיברנו על "אתה מגיע למשחק הערב?", "כן, בעזרת ה'". כעת נדבר על "אתה מגיע למשחק הערב?" "אעשה את כל המאמצים להגיע, בעזרת ה'", נדגיש יותר את מעשה האדם, מדובר בהבלטה דווקא של יכולותיו, כמובן בלי לשכוח את השגחת ה' שרק מתוכה הוא עושה הכל.

אם במלכות שבתפארת כתבתי ניסוחים מאוזנים, כעת דווקא אתרגל לכתוב וממילא לדבר ניסוחים לא מאוזנים, כמו הניסוח שלמעלה. אכתוב אותם בצד ימין, כאשר הניסוחים המאוזנים והמאוזנים לצד שמאל נמצאים במקומותיהם הראויים להם.

הוד

חסד שבהוד (יד איר). מהי תודעת ההוד? ראשית, תודעת ההוד ככל תודעת ביטוי היא תודעה נרכשת, היא איננה המשקפיים דרכם אנחנו מביטים על העולם, כי אם המשקפיים דרכם אנחנו בוחרים להביט על העולם. שנית, תודעת ההוד שייכת לקו שמאל, ולכן אף על פי שהיא ככל הספירות מבטאת את תנועת החסד המוחלטת בעולם, באופן גלוי היא משרתת את תודעת הגבורה (אין תנועת גבורה, גבורה היא חוסר תנועה, ולכן היא לא קיימת באמת, אלא היא רק תודעה שלא מביטה על אף תנועה בעולם), ומתוך כך את תנועת החסד.

תודעת הגבורה רואה באופן אוטומטי את העדר נוכחות ה'. כאן מגיעה תודעת ההוד ורואה את העדר נוכחות ה' באופן מלאכותי, היא מכריחה את העולם, כביכול, לעטות על עצמו את גלימת הצמצום. איך היא עושה זאת? על ידי הדגשת המניעות החיצוניות שיש בעולם הזה. היא לא עושה זאת על ידי הבטה על עצם ההעדר (שיכול להתבטא במניעות החיצוניות ועליהן מביטים), אלא מביטים על המניעות החיצוניות, ומתוך הבטה זו נולדת תודעת גבורה.

תודעת חסד שבהוד רואה את המניעות החיצוניות דווקא בגודל נוכחות ה', בדחיקתה את רגלי האדם כביכול החוצה מהעולם. האדם עומד מול העולם ורואה את החסד הענק בו, ומתגמד. המניעה החיצונית של תודעת חסד שבהוד היא דווקא נוכחות ה'. נוכחות ה' מאיימת על האדם מרוב גדלה האינסופי.

שוב, בתודעות אני משתמש בכלי הדמיון. אדמיין את עצמי נמצא במקום בו רואים את החסד האלהי, למשל חוף הים. אעמוד ואתפעל מהגודל, מהאינסופיות, מהעומק, ואחטוף חרדה, מההיבלעות בתוך העומק הזה, מהתבוללות בתוך האינסופיות הזאת, מקטנות בתוך הגודל הזה. אדמיין את התהליכים האלה קורים לי.

גבורה שבהוד (טו איר). תודעת גבורה שבהוד רואה את המניעות החיצוניות בצמצום, במקומן הטבעי, ניתן לומר. היא רואה את המניעות החיצוניות כביטוי לעובדה שה' לא נמצא בעולם, אם הוא היה נמצא בעולם, הוא היה מונע מהמניעות הללו להתחולל.

אדמיין את עצמי בתור אדם (עם כל מה שזה אומר לדמיין) שנמצא בתוך חוויה קשה של מניעות חיצוניות, של צרה נוראית, אולי פסגת המניעות והצרות – השואה. אתהלך בשביליו המקוללים של מחנה אאושוויץ או בסמטאותיו המסויטות של גטו ורשה. אשאל את עצמי "איפה אלהים" כאשר אראה ילד מושיט אליי יד מאוכזבת וגוויה נרקבת שולחת לי מבט חסר אונים.

תפארת שבהוד (טז איר). תודעת תפארת שבהוד מתייחס אל אותן מניעות חיצוניות כנובעות מהאיזון בין נוכחות ה' לנוכחות האדם. העובדה שהאדם מתעמת עם מניעות חיצוניות אומרת שה' בוחר בו, מעניק לו כוחות, פועל דרכו. יש כאן מניעות חיצוניות שגם ה' לא חפץ בהן כלל, והוא שולח את האדם עם עוצמתו שלו להיאבק בהן בכל כוחו. נשים לב, אין כאן אידאליזציה של האיזון הזה, אנחנו לא בתפארת כי אם בהוד, אך גם הוד מודה שלעתים האיזון הזה יוצר את המניעות החיצוניות אותן היא מבטאת.

אדמיין את עצמי נלחם בקרב קשה עם אויב מר. הכדורים עפים באוויר, המחסה שלי עוד מעט ומחורר לגמרי. מה אעשה? אדמיין את ה' (שוב, באסוציאציה הראשונה) נכנס לתוכי ומפיח בי כוחות חדשים, ואני מסתער על האויב ומביס אותו.

נצח שבהוד (יז איר). לעתים רבות המניעות החיצוניות מתגלמות דווקא במניעות הפנימיות. פעמים אין מספר מתגרה בנו היצר הרע בעקבות גירוי חיצוני. אותו גירוי חיצוני לחץ כביכול על המתג הפנימי שלנו והפעיל אותנו. זהו הביטוי נצח שבהוד – ההתגברות על אותה התגרות של היצר הרע, תסיר מעלינו את הגירוי החיצוני שלא כופה אותנו אלא רק מגרה, וממילא ברגע שאנחנו מצליחים להסירו מעלינו אנחנו מנצחים אותו.

אכתוב בצד שמאל כמה מניעות חיצוניות שהיו לי בזמן האחרון ואכתוב במקביל אליהן בצד ימין את המניעות הפנימיות שהן גרמו להן. כעת אכתוב מתחת לכל מניעה פנימית את הדרך בה התגברתי על המניעה הפנימית הזו, וממילא אכתוב במקביל את המשמעות שיש להתגברות זו על המניעה החיצונית. למשל, "ראיתי פרסומת של גלידה, היצר הרע שלי מאוד רצה גלידה, התגברתי על היצר הרע שלי, הפרסומת של הגלידה כבר לא עשתה לי שום דבר".

הוד שבהוד (יח איר). איך מתגברים על מניעות חיצוניות על ידי תודעת ההוד? איך מתגברים על מניעות חיצוניות על ידי תודעת המניעות החיצוניות? התשובה בגוף השאלה. רואים את המניעות כחיצוניות לנו. בנצח שבהוד היה עלינו להילחם במניעות החיצוניות בעקבות העובדה שהן עוררו בנו משהו בפנים, אמנם בהוד שבהוד אנחנו כלל לא צריכים להילחם, אנחנו פשוט צריכים להפנים שאין הדבר הזה עמו אנו נפגשים כי אם מניעה חיצונית, הוא לא חלק מאיתנו, ורק אם ניפתח אליו (ולא נעשה זאת) הוא יהפוך להיות חלק מאיתנו.²

אכתוב כמה מניעות חיצוניות שהיו לי בזמן האחרון, ומתחתיהן אכתוב ניסוח הרואה בהן חלק ממני ומתחתיו אכתוב ניסוח שלא רואה בהן חלק ממני. למשל, "ממש רציתי גלידה", למטה "אני אוהב גלידה", ולמטה ממנו "אני אוהב רק את ה'. מגלידה אני בוחר להנות, ולעתים אני בוחר שלא לעשות זאת".

יסוד שבהוד (יט איר). איך יוצרים התמסרות לה' על ידי תודעת ההוד? כאן נבנה קומה נוספת על פני דברינו שלשום ואתמול – ההתמסרות לה' (כפי שנאריך ביסוד) היא שילוב של ההתגברות על המניעות הפנימיות וההתגברות על המניעות החיצוניות. לכן יהיה עלינו, וכאן מדובר בשלב שלישי ואחרון ברצף בו אנחנו נמצאים, להכיר בכך שלא רק המניעות החיצוניות שלנו חיצוניות לנו, אלא גם מה שהמניעות החיצוניות עוררו בתוכנו.

אשוב על התרגיל מאתמול (אלא שאכתוב הכל בצד שמאל) ולאחריו אכתוב מניעות פנימיות שנגרמו לי כתוצאה ממניעות חיצוניות (כמו שלשום), ומתחתיהן אכתוב ניסוח המבטל את הקשר שלי למניעה הפנימית הזו – "ראיתי גלידה והיא גרמה לי ממש לרצות אותה, אך פשוט הבנתי שאין לי שום קשר מחייב איתה".

מלכות שבהוד (כ איר). איזה דיבור מבטא ויותר את תודעת ההוד? הדיבור של תודעת ההוד הוא דיבור המבחין בין עצמו למניעות החיצוניות. "אתה תגיע בזמן למשחק?", "כן בעזרת ה'. לצורך כך, אם יהיה עומס בכבישים, אצא יותר מוקדם". התשובה הזו לא הסתפקה ב"כן" כאילו אין הדבר תלוי אלא בי, לא הסתפקה ב"בעזרת ה'", כאילו אין הדבר תלוי אלא בו, ואף לא שילבה ביניהם. התשובה הזו הנכיחה את העובדה שהדבר תלוי בי, בו ובסביבה, אם היא תאפשר או לא, אך גם הנכיחה את האפשרות הקיימת שלי להתגבר על מניעות חיצוניות (בתשובה הזו ספציפית על ידי נצח שבהוד).

אכתוב דברים מסוימים שרציתי לעשות, שכמעט נמנעתי בשל מניעות חיצוניות, אך בסופו של דבר התגברתי עליהן. אשתדל לכתוב בלשון המתוארת למעלה.

יסוד

חסד שביסוד (כא איר). תודעת היסוד אף היא תודעת ביטוי, כלומר, אף היא תודעה נרכשת. תודעת היסוד רואה את כל העולם מתוך המבט של "איך אני יכול להתמסר לה' בסיטואציה הזו", סיטואציה פנימית או חיצונית. השייכות של היסוד לקו אמצע ובפרט ההשתלשלות שלו מהתפארת גורמות להתמסרות הזו לא להיות התמסרות מבטלת אלא התמסרות מעצימה. ההתמסרות לה' דרך היסוד היא התעצמות האדם לא פחות מהתמסרות לה'.

אם יסוד שבחסד הוא ראיית נוכחות ה' בעולם וממילא ההתמסרות לה', כלומר, המפגש הטבעי והפשוט עם העובדה שה' מלא את הארץ ומתוך כך גזירת ההתמסרות לה', חסד שביסוד הוא ההיפך – השלב הטבעי והפשוט איננו המפגש עם נוכחות ה' בעולם אלא עם ההתמסרות לה', המחפשת בסיס עובדתי להישען עליו, ומוצאת את המפגש עם נוכחות ה' בעולם (וכך בכל הספירות חג"ת שבנהי"ם לעומת הספירות נהי"ם שבחג"ת). אין הכוונה שהאדם לא רואה את נוכחות ה' בעולם ומתאמץ כדי לראותה, אלא הוא רואה אותה, אך לא על כך בנויה עבודת ה' שלו, אלא על ההתמסרות לה', ולכן העובדה שהוא רואה את נוכחות ה' בעולם נקלטת עבורו דרך המשקפיים של ההתמסרות לה'.

אדמיין את עצמי כפי שדמיינתי בחסד בחסד, מלווה בנוכחות ה' בכל פינה בחיי, אך לפני כן אקדים דמיון העוסק בעצם ההתמסרות לה', שכאמור, קודמת את ראיית נוכחות ה' בעולם בחסד שביסוד. אדמיין את עצמי עומד מול ה' (באסוציאציה הראשונה) ומתמסר אליו, במחשבה בדיבור ובמעשה. אפשר לעשות זאת באופן פחות מגשים: אדמיין את עצמי חותם על איזשהו כתב התקשרות לה'. בכתב ההתקשרות לה' אכתוב שאני שייך לו בלבד. לאחר מכן, כל חיי ילוו בנוכחות ה', כמו בדמיון בחסד שבחסד.

גבורה שביסוד (כב איר). אם יסוד שבגבורה היה ההתמסרות לה' מתוך העדר נוכחות ה' בעולם, הרי שגבורה שביסוד היא האבחנה של המתמסר לה' כי נוכחות ה' נעדרת מהעולם, ולכן עליו לבטא אותה. אם ביסוד שבגבורה האדם התמסר לה' מתוך השתוקקותו אליו, בגבורה שביסוד האדם המתמסר לה' נקרא לגלות את שמו. שמאל שבאמצע תמיד חותר למילוי החוסר שהשמאל מעלה על ידי האמצע.

אדמיין את הדמיון המקדים של חסד שביסוד על ההתקשרות לה'. לאחר מכן, כל היום שלי ילווה בהעדר מתמיד של נוכחות ה' בעולם, ובגילויי אותו מתוך המחויבות שלי אליו.

תפארת שביסוד (כג איר). אם יסוד שבתפארת היה הגילוי המרעיש כי ה' ואנחנו יכולים לדור בכפיפה אחת, על ידי התמסרותנו אליו, הרי שתפארת שביסוד היא ההיפך – ה' ואנחנו יכולים לדור בכפיפה אחת לא על ידי התמסרותנו אליו, אלא התמסרותנו אליו גורמת לכך שאנחנו יכולים לדור בכפיפה אחת.

אדמיין את הדמיון המקדים, דמיון ההתמסרות, ולאחריו אדמיין את ה' מתאחד עמי ממש.

נצח שביסוד (כד איר). אם יסוד שבנצח הוא ההתמסרות לה' על ידי פריצת הגבולות הפנימיים, הרי שנצח שביסוד הוא פריצת הגבולות הפנימיים על ידי ההתמסרות לה'. האדם לא מבין שכדי להתמסר למה שכביכול מחוצה לו עליו לפרוץ את גבולות התודעה הכוזבת המונעת זאת, אלא הוא מבין שכדי לפרוץ את גבולות התודעה שלו עליו להתמסר לה' לחלוטין. איך תוכל מחשבתו להיות חופשית לחלוטין אם לא יהיה מוכן להגמיש את מוחו עבור ה'?

אכתוב בצד ימין של הדף יכולות תודעתיות שהייתי רוצה שתהיינה לי (דמיון, הגות, רעיון) ואת המניעות להן (אין לי אומץ לחיות במה שבתוכי, אין לי זמן לכתוב, אין לי את העזת החידוש). באמצע הדף אכתוב, במקביל למניעות, ניסוח מתמסר לה' וממילא יכול הכל. למשל, בצד ימין "אני רוצה יכולת דמיון, אך אין לי אומץ לחיות במה שבתוכי". באמצע "אני מסור כל כולי לה' ולכן מוחי מספיק גמיש כדי שאוכל לדמיין הכל".

הוד שביסוד (כה איר). אם ביסוד שבהוד שאלנו איך מתמסרים לה' על ידי תודעת ההוד, הרואה בעולם החיצוני את הצמצום, כעת, בהוד שביסוד, נשאל איך ההתמסרות לה' גורמת לראות בעולם החיצוני את הצמצום. חוויה זו נפוצה אצל רבים המתחילים תהליך של התמסרות לה', התחושה כי בעולם בחוץ אין שום זכר להתמסרות הזו, העולם הזה איננו אלא העדר. על המניעות שההעדר הזה מספק קל מאוד להתגבר – אין בעולם הזה כלום וממילא אין מה להימשך אחריו.

אכתוב בצד שמאל של הדף שני אירועים שבהם חשתי סתירה עמוקה בין ההתמסרות שלי לה' והייתי אפאתי כלפי העולם שבחוץ (כתוספת לכך אפשר לכתוב גם על מניעות חיצוניות שהיו משפיעות עליי לולא הייתי אפאתי כלפי העולם שבחוץ).

יסוד שביסוד (כו איר). ההתמסרות לה' איננה פעולה חד-פעמית. עליה להתחדש כל הזמן, שכן היא כוללת הכל, וממילא כל רובד שמתחדש באדם צריך להתמסר. יותר מהותי, עצם העובדה שמדובר בהתמסרות לה' אומרת שהיא צריכה לעניין את האדם. מצד שני, עצם העובדה שמדובר בהתמסרות לה' אומר שהיא גם לא יכולה לשוב, הרי היא כבר לפני כן היא הייתה פעולה טוטאלית, ואם כן, היא לא יכולה לשוב על עצמה (הרי אז היא מעידה על כך שהיא לא באמת התמסרה בתחילה).

לכן ההתמסרות לה' מחייבת להיות התמסרות מהסוג היוצר אוטומטית עוד התמסרות. כאשר אדם מתמסר לפרוייקט, הוא הופך את כל כוחותיו ואת כל מעשיו לכיוון הנדרש על פי הפרוייקט הזה. אמנם כאשר הוא מתמסר לה', הוא הופך את כל הויתו לה'. לא מדובר בכיוון, ולא מדובר בכוחות, מדובר בעצמות האדם, המתחברת לעצמות ה'. במובן הזה, יסוד שביסוד מאוד ממשיך את תפארת שבתפארת.

אכתוב במרכז העמוד פעמים שהתמסרתי לה', שיצרו עוד התמסרויות לה', כל מיני היסחפויות שלי אחרי ה' שהפכו להיות כדור שלג.

מלכות שביסוד (כז איר). איזה דיבור יוצר התמסרות לה'? דיבור שיכול ליצור התמסרות לה' הוא רק דיבור הממוקד בו, שהוא הנושא. התפארת היא אחדות המתבטאת בהלימה, אך היסוד הוא אחדות המתבטאת בהתקשרות, תופעה יותר מובהקת שלה. הצדיק, בעל היסוד, מדבר כל הזמן על ה'. גם כשהוא מדבר בענייני חולין, הוא מכניס אוטומטית את עבודת ה'. נשים לב, לא מדובר על נוכחות ה', שהיא בחסד, אלא על עבודת ה', שהתופעה הכי מחודדת שלה איננה אלא ביסוד. כאשר הוא מדבר על כדורגל, הוא רואה בכדור המתגלגל בין רגלי השחקנים את עצמו, המתגלגל בין מצוה אחת לרעותה.

נטה אוזן לשלושת משפטי החולין הראשונים שנשמע. נכתוב אותם במרכז הדף, ולאחר מכן, נכתוב מה זה מבטא בהקשר עבודת ה'י, כדרכם של צדיקים.

מלכות

חסד שבמלכות (כח איר). תודעת המלכות היא תודעה הנבנית על בסיס דיבור, היא מתמקדת במנטרות, היא משתמשת בדיבור כדי לקבע את המחשבה וכדי להנחות את המעשה. נשים לב, היא לא תודעה הנובעת מדיבור, היא תודעה של דיבור, היא תודעה הקוראת לנו לדבר, למלל, להגדיר, לאבחן, לבטא את מה שגנוז בתוכנו. לכן חסד שבמלכות יהיה הניסיון להשתמש בנוכחות ה' לטובת דרבון למעשה. נוכחות ה' תורה, עבור בעל תודעת חסד שבמלכות, הזמנה להוציא ממנו את הטמון בתוכו, בעקבות העובדה שה' נוכח גם בו.³

בתודעת המלכות, אנו כבר לא נוכל להשתמש בדמיון כיוון שמדובר בתודעה שאיננה תודעה, היא יותר תנועת נפש. לכן לאורך כל תודעת המלכות לא נדמיין אלא נכתוב. נדבר את נוכחות ה' בנו, ועל ידי כך נעשה. "האם תוכל להגיע בשעה 5?", "בעזרת ה', בטוח!". נכתוב עוד משפטים, אותם נוכל לאמץ, המורים זאת.

גבורה שבמלכות (כט איר). כיצד יכול העדר ה' לעזור לנו לבטא את מהותנו? אם התפארת היא אחדות המתבטאת בהלימה, והיסוד הוא אחדות המתבטאת בהתקשרות, הרי שהמלכות היא אחדות המתבטאת באחדות. במצב כזה האדם לא רק מצליח להטות אוזן למסר האלהי עבורו (כמו ביסוד), אלא הוא ממש מרגיש את המסר האלהי. אם המסר האלהי הוא נסיגה אלהית כדי לאפשר פעולה אנושית, הוא לא רק מטה אוזן לכך, הוא פשוט מרגיש שהוא צריך לעשות פעולה. לא רק נוכחות ה' גורמת לאדם להרגיש דחף לפעול, אלא גם העדר ה', האדם מרגיש חוסר בתוך המכלול הזה שלו ושל ה', והוא ממהר למלא אותו.

נכתוב בצד שמאל היכן אנחנו רואים חוסר משווע בנוכחות ה' (עוולות, אסונות, טרגדיות), ובמרכז הדף איך נוכל אנחנו לסייע לחוסר הזה להתמלא.

תפארת שבמלכות (א סיון). כיצד ההלימה בין נוכחות ה' לנוכחות האדם תעזור לנו לבטא את מהותנו? ההלימה הזו יכולה לסמן עבור האדם את רוחב היריעה בה האדם צריך לנכוח בעולם. הוא מרגיש שיש לו משימה שחלק ממנו (לא מובחן באמת כחלק אוטונומי) היה צריך לעשות, והוא כל כך מרגיש את החוסר שהוא עובר אוטומטית למילויו.

נכתוב במרכז הדף את המשימות המשותפות לנו ולה', ונפתח כל משימה כזו באחדות שלנו. למשל, "מתוך אחדותי עם ה', עלינו לעזור יחד לזולת כמה שיותר".

נצח שבמלכות (ב סיון). כיצד ההתגברות על מניעות פנימיות מתוך פריצת גבולות התודעה יכולה לעזור לנו לבטא את מהותנו? מהותנו פנימית מאוד היא, היא חותרת לצאת, אך לעתים אנחנו לא מספיק קשובים כדי להאזין לקולות חתירתה, בהיותנו בעלי תודעה גבולית שלא מטה אוזן לכוחות העצומים והאינסופיים השוכנים בתוכה. לכן כדי לבטא את מהותנו, עלינו לפרוץ את גבולות התודעה.

אכתוב בצד ימין גבולות עצמיים שישנם לי, ומתחתיהם מנטרה מעצימה. אחרי שכתבתי כך את הגבולות, אתחיל לכתוב במרכז הדף מול כל מנטרה מה היא (והגבול העצמי אותו היא פורצת) מבטאת מתוך מהותי. למשל, בצד ימין "קשה לי עם תאוות האכילה", ומתחת "אני יכול לווסת את תאוות האכילה שלי", ובמקביל במרכז הדף "אני מבטא בכך את החירות המוחלטת שלי". בצד ימין "יש לי תלות בדברים מסוימים", ומתחת "אין לי תלות בכלום, יש לי צורך, אך אני לא תלוי בו", ובמקביל במרכז הדף "בכך שאין לי תלויות אני מבטא את החירות המוחלטת שלי, שהיא צלם האלהים שבי".

הוד שבמלכות (ג סיון). כיצד ההתגברות על מניעות חיצוניות תעזור לנו לבטא את מהותנו? כיצד ראיית העולם כמקום נעדר ה' תוציא מתוכנו את האינסוף שבנו? בדומה לגבורה שבמלכות, הוד שבמלכות אף היא נשענת על העובדה שה' ואנחנו שייכים במכלול אחד, וממילא עלינו לדאוג לביטויו, ואם הוא נעדר, אנחנו נחתור לבטאו בעולם, מתוכנו. במצב כזה, ההתגברות על מניעות חיצוניות הנובעת מההבנה שמה שאנחנו לא יכול להיות מניעה, כי אנחנו אינסוף, וכל מה שחוטא בנו איננו אנחנו (הרי חטא הוא סוף ואנחנו אינסוף), וממילא כפי שראינו בהוד כמה פעמים, אנחנו פשוט נפרדים מכל מה שתוקף אותנו מבחוץ (בנצח שבמלכות עשינו אותו דבר רק לגבי הגבולות שאנחנו שמים לעצמנו), ובכך אנחנו מתגברים על המניעות החיצוניות. כאן שייכת גם ההודאה לה' שהיא חלק אינטגרלי מההוד, כלומר, ההישכבות על הגדר כביכול כדי שה' יוכל לעבור.

בצד שמאל אכתוב מניעות חיצוניות, מתחתיהן את המשמעות שלהן לעניין העדר ה', ובמרכז הדף, במקביל, אכתוב מנטרה מעצימה, ומתחתיה מילוי העדר ה'. למשל, בצד שמאל "אני לא יכול לעמוד בפני גלידה", ומתחת "אם הגלידה שולטת בי, אני מתכחש לאינסוף שבי", ובמקביל במרכז "אני יכול לעמוד בפני גלידה", ומתחת "כיוון שכך, האינסוף התגלה יותר בעולם".

יסוד שבמלכות (ד סיון). איך ההתמסרות לה' מבטאת את מהותנו? ההתמסרות לה' היא לכאורה בדיוק לא ביטוי מהותנו, הרי היא התמסרות לדבר שהוא לא אנחנו! כפי שכתבנו אתמול, רק לא לגבי מניעות חיצוניות אלא לגבי התמסרויות – לא יתכן שיש דבר השולט בי שהוא אני. יתכן שאני אוהב גלידה והיא מעסיקה אותי ברמת ההתמסרות, אך לא יתכן שהיא אני. אמנם אכן כאשר מתמסרים לדבר שהוא חיצוני לנו, אך הוא עצמו החופש המוחלט, והוא לא מנסה לומר לנו ששווה לנו להיות מחוברים אליו כי זה מהנה (ועל ידי כך לשלוט בנו) אלא כי הוא זה אנחנו לגמרי. לכן ההתמסרות לה' מבטאת את מהותנו, היא החופש המוחלט, היא מאפשרת לנו סוף סוף להיות מי שאנחנו.

אחלק את הדף ברחבו לשני חלקים. בחלק הראשון, בצד ימין אכתוב מניעה פנימית, בצד שמאל אכתוב מניעה חיצונית ובמרכז הדף התמסרות לדבר שולט כלשהו. בחלק השני, בצד ימין אכתוב נצחון פנימי, בצד שמאל נצחון חיצוני, ובמרכז הדף התמסרות לה' באפיק מסוים (למשל, התמסרתי לעבודת התפילה אליו, התמסרתי לתורתו). כעת אכתוב מתחת לכל דבר בחלק הראשון איך זה כפה אותי, ומתחת לכל דבר בחלק השני איך זה שחרר אותי.

מלכות שבמלכות (ה סיון). ביטוי מהותנו מבטא את מהותנו. העובדה שאנחנו מתחילים להתעצם ובכך להעצים את האינסוף שבקרבנו (הרי אנו אחד כאמור), גורמת לתנועה גדולה לכיוון הזה. אדם מתעצם נמצא כל הזמן בתהליך התעצמות. הדבר מהותי לפעולת ההתעצמות, שכל עניינה הוא המעבר מקטנות לגדלות, וכל גדלות אליה היא תגיע, תהיה קטנות לעומת הגדלות הבאה. זו מלכות שבמלכות.

אחלק את הדף לשני חלקים לאורך. בצד ימין אזכר בשבוע האחרון ובמעשי ההתעצמות שעשיתי. אכתוב אותם לפי סדר התרחשותם ואנסה לראות איך כל אחד מהם מביא לבא אחריו. בצד שמאל אכין תכנית עבודה לשבוע הקרוב שתהיה בנויה על בסיס המפתח הזה.

הערות שוליים

1. אֵל מִסְתַּתֵּר הוא פיוט קבלי ידוע. הדעה הרווחת היא שהוא חובר על ידי הרב אברהם מֵימִין (תלמידו של רבי משה קורדובירו, הרמ"ק) אשר השתייך לחוג מקובלי צפת במאה ה-16.

   הפיוט מבוסס על עשר הספירות המציינות, מאחת עד 10, את רמת התגלותו של האל בעולם, ואיכותה. עשרת הבתים הראשונים של השיר מתייחסים כל אחד, לאחת הספירות, מ'כתר' הראשונה, ועד ל'מלכות' האחרונה שבספירות (מתוך ויקיפדיה, העורך).

   ↩

2. זהו אהרן הכהן, ש"מפתח אהל מועד לא תצאו" (ויקרא י, ז), הוא שוהה כל הזמן בפנים, אך מצליח להיות "אוהב שלום ורודף שלום" כיוון שהוא מבין שכל המניעות החיצוניות שבאות לצבוא עליו הן רק חיצוניות. למקדש הפנימי שלו יש שוערים המונעים מהמניעות החיצוניות להיכנס, הוא לא מתחמק מהן, הוא מלכתחילה לא מרגיש שייך בהן. הוא שייך רק בפנימיותו, שהיא במקדש ה' שהוא גם מקדשו שלו.

   זהו רבי שמעון, ש"קולו זמר עריצים", "זה המרגיז ממלכות" וכיוצא באלו, שהבין שכדי לעשות את כל זה אל לו לצאת איתם למלחמה, אלא ייכנס הוא למערה הפנימית שלו, ושם יוכל לחדד לעצמו במה הוא שייך ובמה הוא לא. המניעות החיצוניות כשמן כן הן – חיצוניות. הוא נמצא עם ה', זו הפנימיות היחידה בה הוא שייך.

   ↩

3. וזהו עניינו של יום ירושלים החל היום, שכן כל מלחמת ששת הימים הייתה הזמנת עם ישראל להוציא מעצמו את הכוחות האלהיים שישנם בתוכו, וזהו עניינה של עליית הרב לארץ החלה היום.

   ↩