על הלאווין

לק"י

ב אייר ה'תשעו

על הלאווין

לפרשת קדושים

את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו אני ה'.

– ויקרא יט, ל

הרב משה צבי נריה (נר למאור על אתר) מסביר ששתי המצוות הללו הן שני יסודותיה של התורה כולה. קדושת השבת היא קדושת הזמן, ואילו קדושת המקדש היא קדושת המקום. שני מימדים אלו, כך הוא טוען, מהווים שורש לכל הקדושות שישנן במציאות.

יש לציין, שתי קדושות אלו הן קדושות המבוטאות ביראה. "תשמורו" היא לשון לאו (ולא עשה כפי שהיה ניתן לסבור), כמו שאומרת הגמרא במכות (יג:), ומצוות מורא מקדש ידועה לכל. היראה היא ההופעה העוצמתית ביותר של לאו, של ריחוק, של עבודה מתוך הצטמצמות ולא מתוך התרחבות. כך גם בריש פרשתנו, עולה מדברי רבותינו רש"י ורמב"ן שהקדושה משמעה קיום לאו ולא קיום עשה ("הוו פרושים מן העריות").

לכאורה, דווקא קיום מצוות עשה משפיע על אישיותו של האדם הרבה יותר מקיום לאו. בקיום עשה האדם פועל למען אלוהיו באופן אקטיבי. בלאו האדם פשוט לא עושה את אשר חפץ. במבט ראשוני, קטיגוריה זו של מצוות הרבה פחות משמעותית.

ריה"ל הסביר שתפקיד המצוות הוא להשרות שכינה בעולם. אולי לפי זה, אפשר להסביר את העדפת הלאווים על העשים. בקיימו מצוות עשה האדם יוצר כלי כדי שתיכנס השכינה לתוכו, ואילו באי עשייתו מצוות לא תעשה האדם עושה גם עושה, אלא שכל עשייתו משמעה חוסר עשייה. הוא נסוג אחור מרצונו החופשי. פעולה זו מבטאת שליטה עצומה של האדם על תאוותיו לשם שמים. במקום ליצור כלי בתוך הנפש אליו נכנסים האורות הגדולים, כמו מצוות העשה, הלאווים משליטים את השכינה על כלל האדם. לא פינה אחת בתוך אישיותו של האדם כובשת השכינה בלאווים, אלא עוטפת שוטפת השכינה את כלל אישיותו.