על המשכן ועל הבגדים לפרשת תצוה

לק"י/ טו אדר ה'תשעז

על המשכן ועל הבגדים

לפרשת תצוה

זיו חן זצ''ל

פרשת תצוה, העוסקת בבגדי הכהנים, מגיעה לאחר פרשת תרומה, העוסקת במשכן עצמו ובכליו. מה סדר זה מבטא? נציע שתי אפשרויות.

האחת, המשכן וכליו מסמלים את הקודש האובייקטיבי, את הקודש הרחוק מהאדם והנשגב ממנו. קודש זה חייב לקדום לקודש הסובייקטיבי, שהוא בגדי הכהנים, הקודש הדבק באדם ותפור למידותיו, כיוון שכל מהות הקודש הסובייקטיבי היא היותו שלוחה של הקודש האובייקטיבי. הקודש האובייקטיבי חותר להופיע במציאות, ולכן הוא נאלץ לצמצם את עצמו לקודש סובייקטיבי, ולכן הבסיס שלו צריך להיות הקודש האובייקטיבי. לכן תיאור המשכן וכליו והציווי עליהם חייב לקדום לתיאור הבגדים.

השניה, בדיוק הפוך. אין כאן רק סדר של בסיס ושלוחות, מהות והופעות, אלא סדר של התקדמות. ראשית, צריך לבנות את הקומה של הקודש האובייקטיבי. אך קודש זה איננו העיקר, הוא צריך להיות רק ההיכי תמצי לקודש הסובייקטיבי, כיוון שלקודש הסובייקטיבי יש יומרה הרבה יותר גדולה, יומרה שעלולה לגרום לו להפסיד הכל – הקודש הסובייקטיבי חותר להימצאות הקודש בכל מרחבי המציאות, וחתירה זו מסוכנת מאוד. לכן על האדם לבנות את הקומה הראשונה באופן המירבי כדי שכאשר הוא יפעל בקודש הסובייקטיבי הוא לא יאבד את הקודש שבו.

זו הקריאה כאשר קוראים על שני הציוויים, על שתי הדרכים השונות להשרות שכינה בעולם, בבחינת תרומה-תצוה. אך ישנה עוד קריאה, והיא הקריאה בבחינת ויקהל-פקודי. בקריאה זו הקודש האובייקטיבי והקודש הסובייקטיבי הם לא דרכים של ה' להשרות שכינה בעולם, אלא דרכים של האדם לממש את עצמו. הוא מקיים את ציוויו הגדול של ה', את הקודש האובייקטיבי, כיוון שהחוויה העוצמתית של התבטלות מוחלטת בפני ה' משמעותית עבורו. הוא חש, למרבה האבסורד, שהתבטלות זו הופכת אותו להיות מה שהוא. הוא מקיים את ציוויו האישי של ה', את המקום בו ה' מתחשב באינדיבידואל ומצטמצם עבורו, כיוון שהוא חש שה' מקבל אותו כפי שהוא, ואף חוויה זו משמעותית עבורו. וזה מתבטא בכך שהדיכוטומיה שעלתה מההפרדה בין פרשת תרומה ותצוה, מופרת בסוף פרשת פקודי, אז בסוף תיאור הבגדים, מסוכמת כל העשייה הגדולה הזו ביחד, המשכן והבגדים כאחד, ללא שום הפרדה.

בעוד קריאת תרומה-תצוה היא קריאה המחלקת בין שני הקודשים הללו, כיוון שכאמור, הסדר הזה, של הקודש האובייקטיבי הקודם לקודש הסובייקטיבי ישנה משמעות עצומה, ובמובן מסוים, הוא הערובה היחידה לקיומם של שני הקודשים הללו במקביל, קריאת ויקהל-פקודי אינה מחלקת בין שני הקודשים הללו. היא פותחת את האופציה להתחיל מאיזה קודש בו האדם חש משמעות עבורו.

שאלני אבי מורי הי"ו, מדוע התורה הייתה צריכה לחזור על פרשיות תרומה-תצוה בפרשות ויקהל-פקודי במקום פשוט לכתוב "ויעשו ככל אשה צוה אותם ה'". נראה שזו בדיוק הנקודה. יש כאן מוטיבציות שונות. אמנם התקיים כאן ציוויו של ה', אך הוא לא הנקודה. הנקודה היא המשמעות שחוו ישראל בעשייתם זו. בתרומה-תצוה אנו שומעים על נקודת מבטו של אלוהינו בסיפור, ואילו בויקהל-פקודי אנו שומעים על נקודת מבטם של ישראל¹.