על הפירוק ועל הפורקן

על הפירוק ועל הפורקן

ליום נצחוננו במלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים

זיו חן זצ''ל

הקדושת לוי כותב בסוף פרשת וירא:

כי עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני (כב, יב). נראה בסייעתא דשמיא, דיש ב' בחינות, אחד שאדם עושה מצוה שיודע טעם המצוה, ואחד שעושה מצוה ואינו יודע הטעם. וגדול הוא העושה בלי ידיעת טעם ממי שיודע הטעם, שביודע הטעם אינו ניכר שעושה המצוה מאהבת הבורא, שאפשר מחמת שיודע הטעם הוא עושה, מה שאין כן העושה בלי ידיעת טעם ניכר שעושה הכל מאהבת ה'.

והנה קודם שאמר לו המלאך 'אל תשלח ידך אל הנער', היו סבורים הכל שיצחק יעלה לקרבן אל המזבח, ולא היה ניכר כל כך גודל הנסיון של אברהם אבינו ע"ה בעקידה, שהיו יכולין לומר שידע טעם שבשביל זה מהראוי שיעלה יצחק לקרבן, ועשה אברהם אבינו ע"ה מחמת הטעם. מה שאין כן אחר שהודיע המלאך 'אל תשלח ידך אל הנער', שיצחק לא יעלה לקרבן, אם כן למפרע היה הוכחה שרצון אברהם אבינו ע"ה להעלות יצחק בנו על גבי המזבח מאהבת ה', לא בשביל הטעם, דעתה מוכיח שאין טעם לעקידה שיעלה יצחק לקרבן, דאם היה טעם שיעלה לקרבן, מדוע צוה המלאך שלא יעלהו לקרבן, הלא יש טעם שצריך שיעלהו לקרבן, ומכיון דאין טעם, ידעו הכל כוונת אברהם אבינו ע"ה דלא היה בשביל טעם, דהא מוכח עתה דאין טעם שיהיה יצחק קרבן, רק מיראת ה' פעל כל אלה.

מדרגה גבוהה מאוד היא מדרגת ההתמסרות המלאה לה' במעשים, עשיית אך ורק המעשים ההולמים את האינטרס של ה'. עם זאת, יש מדרגה גבוהה הימנה: ההתמסרות המלאה לה' במחשבות. ההבדל בין מעשה למחשבה הוא בכך שהמעשה הוא מציאות שדורשת מחשבה, ואילו מחשבה היא אוטומטית. מעשה דורש יוזמה ותכנון, ואילו מחשבה עולה מאליה, ולעתים גם נגד רצון בעליה. ההתמסרות המלאה האמיתית היא ההתמסרות לה' המגיעה כדי כדי התמסרות מלאה במחשבה, כיוון שהיא מבטאת את ההתבטלות, את הרגע שבו אדם לא רק מתמסר, אלא באמת לא קיים, באמת חלק מה', וממילא גם המנגנונים האנושיים האוטומטיים שלו כבר לא קיימים, אלא עוברים להיות מנגנונים אלהיים.

עקידת יצחק היא ההתמסרות המלאה של יהודי לה', לא רק במעשים, אלא גם במחשבות. מצוות עקידת יצחק היא פסגת המצוות חסרות הטעם, בכך שכפי שהקדושת לוי מלמד, היא נגד כל טעם וסברה, וככזו היא מוכיחה שאברהם רק מיראת ה' פעל כל אלה, וממילא הוא בטל באותו רגע בה'.

כאשר יהודי מתמסר לה' לחלוטין, גם במחשבה כאמור, ה' פונה לאדם (כא):

(טז) וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ: (יז) כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: (יח) וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי:

היהודי בטל לה' לחלוטין וממילא זוכה לשפע אינסופי, הוא חלק מה' כביכול, וממילא אין גבול לחסד שעובר בצינורו.

בעשרים ושבעה באייר ה'תשכז יצא חיל האוויר הישראלי למבצע מוקד שגרם להשמדת העליונות האווירית של צבאות ערב על צה"ל. הייתה זו פעולה חסרת תקדים שכללה גם סיכון גדול. למחרת, בעשרים ושמונה בו, נכנסו חיילי צה"ל לעיר העתיקה ושחררוה מידי הירדנים ללא שום מאמץ. המשך המלחמה רווי היה בנצחונות מזהירים ויחסית, ללא מחיר כמעט.

אפשר לראות במלחמת ששת הימים כולה וספציפית בשחרור ירושלים את אותה התמסרות מלאה במחשבות, את אותה התבטלות. עם ישראל לא חושב פעמיים, הוא יוצא ויוזם לשם שמים, ולפי דברינו, גם מנצח. הספקות הטבעיים הקודמים לתרחיש כזה, היו עלולים להביא את עם ישראל לחוסר פעולה, לשיתוק, אך הוא החליט להשמיט אותם ממחשבתו. מחשבתו נתונה אך ורק בה', וממילא ספקות לא שייכים אליה. זו ההתבטלות, ואין פלא שהיא מתבטאת מאוד חזק בשחרור ירושלים, הר המוריה, המקום בו התרחשה אותה עקידה שייסדה בישראל את היכולת למסור לא רק את ידיהם, את רגליהם ואף את חייהם לה', אלא גם את לבותיהם.

בימינו, למלחמות, גם מחויבות המציאות, לוקח הרבה יותר זמן לקרות. עולים ספקות, שאלות, בלבולים, פירוקים. פירקנו את עצמנו מה', ממקור חיי החיים, ובכך קיווינו לפורקן, וקיבלנו רק ההיפך. הפורקן יגיע לא מתוך פירוק, אלא מתוך חיבור הבא לו לעולם דרך התבטלות. מה שחוסם אותנו, מה שמשעבד אותנו, מה שמטריד אותנו, איננו אלא מחשבותינו המיותרות. אם נפרק את מחשבותינו המפרקות, נזכה לפורקן.