על השנאה החד-סטרית

על השנאה החד-סטרית

לתשעה באב

זיו חן זצ''ל

אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים… דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא.

ההוא גברא, קוראת לו האגדה. היו שפירשו שזה כיוון שאישיותו של אותו האיש לא הייתה רחוקה מאישיותם של יתר אנשי אותו דור, והיו שפירשו שזה כיוון שאנו היינו יכולים להיות גם במקומו. עוד אפשר להציע שהאגדה ניסתה לצנזר את שמו כדי לא להעליבו. מכל מקום, נציע שהאגדה מנסה להדגיש לנו כי ההוא גברא, הוא לא בעל אישיות בפני עצמו.

עבד סעודתא, אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא.

מה חשב לעצמו אותו עבד? וכי לא ידע שאדונו לא אוהב את בר קמצא, בלשון המעטה? האם כל כך פשוט להתבלבל בין שני אנשים השונאים אחד את השני כל כך, רק בשל שמותיהם הדומים?

התשובה לשאלה זו תהיה על פי ההבנה שאותה שנאה גדולה ביניהם, כלל לא הייתה גדולה. יותר מכך, היא כלל לא הייתה ביניהם. אם נדייק בלשון הגמרא, "ההוא גברא… בעל דבביה בר קמצא". ההוא גברא ובר קמצא אינם שונאים אחד את השני; ההוא גברא שונא את בר קמצא, אך בר קמצא לא שונא אותו. הוא חש בשנאה ביניהם, אך הוא היה מעדיף לוותר עליה. במובן הזה, העבד לא ידע שאדונו שונא את בר קמצא, כיוון שהיא הייתה רק בליבו של אדונו.

בזה תתורץ גם הקושיה הגדולה, איך הגיע בר קמצא לסעודה, אם הוא כל כך שונא את ההוא גברא. התשובה פשוטה – הוא חשב שזהו, הגיע הרגע וההוא גברא רוצה להתפייס עמו, וכיוון שהוא עצמו לא שונאו של ההוא גברא, הוא שמח לעשות זאת.

אתא אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק! אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא, אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך! אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך! א"ל: לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה.

מדוע הוא נשאר שם, אחר שההוא גברא, שכה שונא אותו, מראה לו את הדרך החוצה בבוטות כה גדולה? הוא בטוח שכעת, לא מדבר מגרונו אותו אדם שרצה להתפייס עמו. כנראה קיבל פיק ברכיים, ברגע האחרון, חושב לעצמו בר קמצא. בכל זאת, שנאתו, הסתמית לחלוטין, היא כה חזקה, ואולי אם אנסה בעיקשות לדבר על לבו אצליח לחדור לנשמתו. אך ההוא גברא כלל לא מדבר אליו, הוא פשוט מצווה. כאן הבעיה, ואת התופעה השלילית הזו האגדה מבקרת: ישנה שנאה שהיא כל כך עמוקה, עד כדי כך שאדם לא יכול לדבר עם הצד השני ולשמוע את דבריו.

בית שני לא נחרב בשל השנאה ההדדית, אלא בשל השנאה החד-סטרית.